This is me. Strippedסליחה, אדוני. זה לא היה במכוון. |
 כינוי:
ניקס גיל: 34
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2013
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2013
כוסות ריקות ומשקפיים שחורים וכולנו במרחק של צעד
וחצי למוות.
אין לי אשליה כלשהי של אוצר שמחכה לי בקצה הקשת בענן. ברגעים של פיכחות אני יודעת,
הטוב קיים תמיד. רק צריך לאתר ולזהות ולדעת אותו.
המסגרת היא חץ הזמן. בלתי מתפשר בעליל כפי שהוא. כל הרעיון בלהסתכל אחורה ולנשוף
בהקלה הוא ניצול חץ הזמן והישענות עליו. וזה חכם ויעיל, אבל החוקים הם תמיד חוקים.
אז ההתמקדות ב'טוב' שב-'לטוב ולרע' לא מבטל את קיומה של המסגרת.
כשאני מפרסמת ככה את הכאב שלי אני מאוד מנסה לצנזר אותו, להנמיך ולגלח ולטשטש
אותו, מחשש שאני מפריזה. לפעמים המילה היחידה שמתרוצצת לי בראש היא
"תסתמי". שוב ושוב. לפעמים אני מקווה שמישהו פשוט ישליך איזו פצצה
וישבית את מסיבת הרחמים העצמיים הנצחית שלי.
האמת היא שאתה עושה את זה. איך אתה יודע לעשות את זה?
לא פגעתי בתחתית. לפעמים זה מרגיש כאילו כן, אבל אני יודעת שלא. ועם זאת - התחלה?
ואני לגמרי אמיתית כשאני שואלת, איך אפשר לקרוא לי חזקה? זה לשבת ולסקור את חיי
בחיפוש נואש, עקר. אז אמרתי שהמילים שלך תמיד נכונות, אבל אני לא מבינה. איך ולמה.
הנה, שאלתי. האם יש לי זכות? לא יודעת.
תראה, אני חושבת עליך. מדהים שכזה. והמילים מסתחררות בתוכי, מתערבלות סביב עצמן
ונעלמות. ומגיע לך יותר מזה, אני יודעת. אבל אין לי.
איך אתה מרגיש? מה איתך? בבקשה, ספר לי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
