6/15
... עוד לילה בסימן שכזה, והוא לבן והוא בדד. ואלה התנאים להתפתחותן של
יותר מדי מחשבות שהייתי מעדיפה שלא היו.
אבל עכשיו, ברגע הזה ממש, הייתי רוצה יותר מכל לישון. פשוט כלכך. יומיומי שכזה.
ומה זה בכלל. ומי זה שמייחל לעצמו את מה שהוא מתאמץ בכל כוחו ויכולתו לאבד.
ובכל זאת, הנה אני כאן. שוב. וזה מרגיש כאילו שלא יותר מדי קרה, בעצם. וכנראה
שגם הגלגל השחוק הזה כבר לא טורח להסתובב.
ובאין שומעים אפשר להרעיש חזק מאוד ועדיין למות לאט מאוד.
כי זה ככה. וכל אחד לעצמו.
הימים האלה פשוט מסרבים לחלוף. והדיבורים התכופים רק מקבעים אותי במצב הזה,
שבו אני מסתחררת סביב הכישלון שלי.
ויום אחד אני יודעת שזה לא יחזיק יותר. כי גם כשזה הכי יציב, זה תמיד
בסיכון. והמחשבה הזאת לא עושה לאף אחד מאיתנו טוב. אז אנחנו לא רוצים אותה אצלנו.
והשיטות שלהם להגיע מפה לשם הן ההגדרות הבסיסיות שלהם. הן קדומות וחסרות
סיבה או הסבר. והם לא ידעו לעולם עד כמה יש להם מזל.
אולי כדאי פשוט לעשות את זה.
זה גם ככה באוויר. בכל מקום, בכל רגע, זה נמצא לידי, ממש בצמוד, וזה טומן בחובו
כלכך הרבה ממה שתמיד רציתי וייחלתי לי.
אז למה לא, בעצם?
ואפשר לחשוב שאכפת לי מהשאר.
כשקטנים ורוצים לגעת, זה הכי קל שיש.
כי זה כשאין בך פחד ולא זיכרונות. ואתה יודע רק לאהוב ולהיות נאהב, ואולי
זו המהות של הכול.
ואם ככה, אפשר פשוט לכבות את האורות ולחתוך הביתה. ולבכות ולמות וזהו.
מעולם לא חשבתי שככה יהיה. וגם בימים אחרים, כשהייתי נכונה יותר לדמיין
לעצמי ולרצות ולקוות, לא הגעתי לנקודה הזאת.
וממרום הזמן אני יודעת שלרגע לא הייתי מאמינה שככה זה יהיה.
והשפל הגדול ביותר הוא ההזדמנות שלה חיכיתי כלכך.
כמה שאלתי ורציתי, וכאבתי כלכך בידיעה שלא. פשוט לא.
והנה אני נדחפת על ידי הנסיבות הקשות האלה בדיוק למקום שאליו תמיד חלמתי
להגיע ולא התאפשר לי.
אז היום אני משתיקה את עצמי. ופועלת באוטומט שלי.
היום אני בלי האתמולים שלמדתי להכיר על מנת לסלוח.
והיום גם אין לי מחרים שמחכים לי, לעשות בהם ככל העולה על רוחי.
וההקלה שמתלווה לזה היא הסיבה העיקרית.
אני חושבת שאני מתקדמת בצעדים מאוד נחושים לקראת התמוטטות. ואני מאמינה
שלאירועים האחרונים מסביבי יש קשר לזה.
וחרף ההתנגדות שלי לקשיי התמודדות, כנראה שברמות עמוקות יותר, כאלה שנמצאות
מחוץ לטווח שלי, משהו מכל זה תופס, ומזהם את האזור.
וזה מאיים. כי גם אם אני מקלה ראש, זה עדיין שלב אחד מתוך תהליך מאוד מוכר.
מאוד לא נחשק. ויותר ממאוד סופני.
ותמיד ידענו, גם בהתכחשות הכי חזקה, עד כמה אנחנו קטנים וחסרי חשיבות. עד כמה
אנחנו פשוט לא תופסים שום נפח כשזה בהשוואה לזה.
הבסיס הזה, ההתחלה של היווצרות הוראות ההפעלה שלהם, הוא מה שתמיד סקרן אותי
כלכך.
מפני שאצל כל אחד זה אחרת, ועם זאת, יש קווי דמיון. ומפני שכבר אז הבנתי
שנדפקתי. שמשהו בשלב הראשוני ההוא השתבש קשות, ומאז אני רק מקרטעת.
והחלק העצוב ביותר הוא שאי אפשר לשנות את זה. ולא משנה בכלל כמה נתבונן על
עצמנו ומה נחשוב שאנחנו רואים. מרגע שההגדרות נכנסו לתוקף, הן בלתי הפיכות. ולמעשה,
הן לא חושפות את עצמן אלינו. והן דואגות שנהיה מבולבלים וחסרי מושג.
אז אני רוצה פשוט לוותר.
להניח לעצמי. לרדת משמירה.
ואז פשוט לחלק לכולם את הזמן שנותר.
יום יבוא והפרח שהאמנתי בתמימותי שאליו אהפוך, יונח מעליי ויעשה לי כבוד.
ויום יבוא ומישהו ייעצר בבת אחת כשאגיע. והראש שלו יסתובב והוא יהיה המום
ונדהם וחסר מילים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ניקס