לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

This is me. Stripped

סליחה, אדוני. זה לא היה במכוון.

Avatarכינוי:  ניקס

גיל: 32





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2015    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2015


לאנשים החדשים יש את כל הכוח.

הם התמימים. המוארים. והם מוגנים מכל רע בכוחו ועוצמתו של עבר נקי. חף מטרגדיות.

וככה זה בהיעדר מודעות. בהיעדר הצורך לעמוד לנצח על המשמר.

ויום אחד, עם יריית הפתיחה, הם יהיו הראשונים ליפול.

ועל מי נשיר, ואת מי ננציח, ולמי נאמר אמן ותודה ו 'היה שלום, חבר', אם לא לזה שהקריב את חייו למעננו? ולהוא אשר במותו ציווה לנו חיים? ולזה שפחד עד עמקי נשמתו ונפל ונכשל בגיא צלמוות, וידע רע, ואכל חרא, ומקום קבורתו לא נודע?

ומי אלה, כל אלה? ולמה הם אצלי? ואיך נפלו גיבורים, ואני חסרת אלוהים או פתרונים?

כי הכול מסתורין. והשמש לא תשוב.

ובמקום ובזמן בו ילדים נשארים ילדים, אני רוצה להיות תמונה על קיר. ויהיו לי צבעים. ואני אקשט את חיי. והאפור לגווניו שלי ידהה לכדי כלום.

 

כי כשהמילים מתפזרות ואין מי שיאסוף אותן, שירים וינקה אותן, שיתעניין וישאל ויחקור אותן לעומקן, אני רק העץ הבודד. ובאמת-באמת  שקשה – וגם בלתי אפשרי – להרעיש כשאין מי שישמע ואין מי שידע.

אז מחייכים עד שזה אמיתי. או עד שמתים. מה שבא קודם.

 

והנה זה מתחיל. וההסכם הוא שלא ישנים. כי לישון זה מותרות שאין לי. וכי השינה היא שרלילה מזדיינת שאוהבת לתעתע בי.

ובגב הזה כבר לא נשאר מקום לעוד סכין. אז תזגזגו אותי. ותגידו שאני צעירה ושהחיים עוד לפניי. ושאם בא לי אני רק מצייצת לכיוון המטרה והולכת.

אז כשהימים האפורים שלי מאבדים את זה, זה ממוגג יותר מכל. והקטן לעתיד לבוא. שלעולם-עולם לא יהיה ג'וניור-ג'וניור.

 

יש סרטים שקצתי מלאכול. ולפעמים אני זקנה מדי לכל החרא הזה. כי עם הניסיון הולכת לעזאזל הסבלנות. וכשזה מתפתח ומתמרח, ולפתע גוסס לי בידיים, אני פונה בצר לי, וביקר לי שלא כי בא לי, לכל אותן טרגדיות, כל אותם לילות בהם שכבתי ערה והייתי כל כולי למען המדוכאים והנדכאים והחלכאים ועלובי החיים, ואלה הם חבריי ומשפחתי.

וכשידחפו לי עוד ועוד אוכל, אני אחנק בדממה מהצורך לבכות ולבקש שוב ושוב, ולעולמי עד, סליחה.

 

אבל כאב הוא לא משתנה במערכת הזאת. כי לאפאחד אין זמן או כוח או חשק למדוד ולערוך השוואות.

ובכל מקרה החוק קובע שמי שצועק הכי חזק, כנראה שישרוד את הרגעים הבאים.

ואולי זאת הסיבה. ואולי זה בדיוק העניין.

 

... היה לי מקודם להגיד על השמש. וברח לי. ועכשיו עם עלייתה זה חזר. והבנתי שלא משנה, בעצם.

וזה הכי דפוק שיש.

אז כשהשמש זורחת במקום אחד, היא ככה וככה, ואז היא נעלמת. וכשהיא שבה, היא במקום אחר, והיא לא ככה ולא ככה.

ולבוקר הזה, מכל הבקרים, זה נראה לי מסכם בערך הכול. ומה זה הכול? ומהו שלא נכלל בו? ומי אני בשעה הזאת ובמקום הזה, ברגע הנוכחי המדויק הזה?

ולאן הן צועדות, הנשים הקטנות שלי, כשאין להן בית ולא כוחות ואולי גם לא אמונה, אך בתוכן, בפנים, נמצא הלב הכי אוהב והכי אמיתי שיכול להיות?

ומה אהיה אני, בכל גיל שהוא, עם הריסות הולדתי ותקומתי ותחייתי?

כי בלית ברירה לשם אנו מתקדמים. וכשם שמחר יתנפץ על המחר שלפניו, וכשם שהרגליים האלה לעולם ימשיכו ללכת וללכת וללכת וללכת. כך ולא אחרת אני אנוסים להיות. ולחוות – ואם צריך להישבר ולהתחבר – את הנורא ואת הטוב. ואת מה שבין לבין. ואת מה שבכלל אינו.

כי המטריקס מתקיף, ואנו רק קורבנות. וזה כל מה שתמיד ביקשנו להיות.

אז תודה. וסליחה. ובבקשה, אם אפשר עוד.

כי ככה וגם ככה.

ולעולם זה הסוף.

נכתב על ידי ניקס , 20/11/2015 11:19  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לניקס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ניקס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)