This is me. Stripped

יש לי אהבות מכל מיני סוגים.
והן באות בכל מיני גדלים, צבעים ואפילו מצבי צבירה שונים, האהבות.
לכל פרט ופרט מהן שמורה חלקה מיוחדת בתוכי.
והן מיטיבות, במומחיות של מנוסים, להתאים את עצמן במדויק לאזור המסוים בי שמוקצה להן.

האהבות היקרות שלי תמיד הכי יפות, והן לא יסולאו בפז
הן מכסות על הכיעור וחוסר הצדק המשווע שלפעמים אני מרגישה שהוא אני.
והן תמיד נמצאות איפשהו, בקרבת מקום.
לעולם לא נוחלות כישלון בלגרום לי להרגיש רצויה. או מדויק יותר – ראויה.

העניין הוא שלאחרונה אני מתרחקת מהאהבות שלי, כי באמת שקשה לאהוב כשאת חלולה מבפנים.
אתם מבינים, כל מי ומה שאני נעדר כבר זמן מה. צץ משהו שאילץ אותו לעזוב לתקופה מסוימת.
ואני יכולה להעיד בפה מלא, בגרון נחנק ובלב דואב ומרוסק, שזוהי בהחלט התקופה הקשה ביותר בחיי.
כי במקום בו אמורה להימצא דמותי, קיים חור שחור. כזה שבולע כל דבר טוב.

היום החלטתי להישמע לעצה ופניתי לאחת האהבות שלי.
שתיתי אותה בלגימות כמעט אלימות. גמעתי אותה בכוח. ממש העריתי אותה אל תוכי, כאילו הסתירה בתוכה את המרפא לתחלואיי ומכאוביי. התמסרתי לה בשקיקה, והרשיתי לה לאהוב אותי עד לשיכרון.
היא הכזיבה, כמובן. אבל השקיטה במידת מה את ההתפרצות הוולקנית המאיימת להתפרץ מתוכי בכל רגע משעות היממה.

גיליתי שאני לא לבד. נוכחתי שלא כל האהבות שלי נבלעו בחור השחור שהוא אני.
אז הפתעתי אהבה אחרת שלי בחיבוק. חיבוק עז וממושך. חיבוק עוטף, מוחץ ומפוקק עצמות. חיבוק שמחק ברגע את כל העולם מסביבנו והותיר את שתינו להתמזג אחת בשנייה.
נשמתי אותה אל תוכי, מרגישה כאילו לעולם לא יהיה לי מספיק ממנה. הענקתי לה קצת מהדמעות ומהיפחות שלי, שתזכור שאני שלה בגופי, ולא רק בנשמתי.

ואז, או אז, הגיע הרגע הזה. הרגע המיוחל והמיוחד הזה. הרגע הקטנטן שרק למענו שווה לחיות.
הרגע בו אני נכנסת למין מצב תודעה שונה. רגע בו אני מתנתקת ממני, ופתאום אני כבר לא אני.
הרגע המושלם, המדויק, האלוהי, שבו אני, ניקס, מרגישה שביב של תקווה שמפעם בי.
קטן, אבל קיים. קצרצר, אבל שווה יותר מכל דבר אחר.

הרגע הזה ארך פחות משתי שניות, כמובן, לפני שהתפוגג ואני חזרתי להיות ולהרגיש כלום.
אבל הוא היה שם. אני יודעת. חוויתי אותו. הייתי בו.
וסתם, רציתי לתעד למען הפעם הבאה בה ארגיש שאני מהלכת קרוב מדי לקצה.
למען כל המחרים שעתידים לבוא עד ש... אהיה שלמה שוב.

***

הו, כן.
חג שמח, כולם.

ניקס.

אני מרגישה שאני פירורים. רק שאריות של מה שפעם הייתי. כאילו הנערה ההיא, זו שחיה את חיי, התפזרה. והחלקיקים הנותרים נשארו להתאבל. לבכות את העבר. לייחל לסוף.
וההרגשה הזאת קשה מנשוא. ומניבה רק פירות רקובים. כי כל מה שאני, אני בעצם לא.
גורם לי לרצות לזחול בחזרה אל רחם אימי ופשוט להתכרבל שם לנצח (היש מקום טוב מזה?).
אני רוצה לנצח את עצמי, אבל עייפתי ממאבקים. מלנסות שוב ושוב. מלהיכשל בכל פעם מחדש.

אני רוצה...
אוה, אלוהים.

***

אני השפתיים שלך, שלוחשות לי ברוך נעימות חסרות פשר.
אני העיניים האוהבות שלך, אשר הפכו לדיירות קבע במקום הזה שנקרא חיי.
אני החיוך שלך, שמצליף באחורי ליבי ומדרבן אותו להאיץ את דהירותיו.
אני הידיים האדירות, נאדרות ונפלאות שלך, שמספרות לי בלי מילים שאני בטוחה, מוגנת ושמורה מכל סכנה.
אני הלב האוהב שלך, אשר חתם חוזה על ליבי.
אני הגוף הכנוע, הנרפה והנזקק. זה שזקוק לניחומים יותר משזקוק לחיים.

***

המשיכי. פשוט המשיכי.
תדשדשי, תצלעי, תמעדי, תיפלי.
אבל המשיכי.
כי יש לך.
ואת חייבת לשמור על זה. לא למען עצמך. כי אם למען אור הירח, קרן האור, היום היפה, הלילה הלבן ואינספור הכוכבים שלך. השיר והמוזיקה שבך. ההתחלה, הסוף והנצח שלך. העיניים הנוצצות, הלב הדוהר, המחשבות שמתעופפות. הפרפרים בבטן והנשימה שנעתקת. החיוך הזורח, הפנים הקורנות, הידיים העוטפות. התקווה שלך. המילים היפות. כל מה שיקר לך. הכול.
יש לך.

יש לו.

יש לי.