This is me. Stripped

קילפתי מעצמי את שכבות ההגנה שלי וגיליתי שבלעדיהן אני סך של דמעות, כאב, בהלה ושנאה עצמית.
האוויר שבתוכי יצא ממני באותה מהירות בה אנשים נוטשים ספינה טובעת. ואילו הצעדים שלי היו איטיים, מזדחלים, כאילו כל צעד בטוח שהוא על קצה צוק.

מעשי גבורה נמדדים בכוחות הנפש שהם גובים, בסיכון שהם טומנים בחובם ובאומץ שהם בנויים עליו.
זה, בכל אופן, מה שסיפרתי לעצמי מאוחר יותר כשישבתי, רועדת, בארון הבגדים של נלי.
וכשרמות האדרנלין בגופי שככו החלטתי שאני מאשימה את חפיסת הסיגריות האחרונה שלנו, שהלכה והתרוקנה. את נלי, שהלכה ונעלמה. ויותר מכל אותי, מיותר מדי סיבות.

אבל הרווח היה פרחים, שמקשטים כעת את חדרה של נלי. וסיגריות חדשות, שאת כל אחת מהן עיטרתי במשפט מעודד.
ואני עדיין כאן כדי לכתוב על זה.

אני מרגישה שזה מחובתי לציין שכרגע החיים שלי הם זירת קרב, ואני פחות או יותר עסוקה בלשרוד את הימים האינסופיים.
אין לי מקום.
אני 30% ניקס, ואני לא מאמינה שאעמוד במישהו חדש שייכנס לחיי.
האם זה בסדר?

מדהים כמה כלום יכול להימתח על פני הרבה יותר מדי. ואם ציון היה ניתן למבזבזים את חייהם אני הייתי ניצבת שם, בראש התור, ממתינה בכמעט שקיקה לפרס שלי, הסוף.
מעציב אותי לחשוב.
כן, אין לזה המשך. המחשבות שלי הן שבילים. והשבילים מובילים כולם למקום הקודר הזה, החף מאשליות, בו אני מאבדת כל רמז למה שאולי היה פעם טוב. אז אני מפסיקה ללכת, אתם יודעים. מפסיקה. וזה כלכך, ועד כדי כך, טוב.

אני לא מכירה את עצמי, כיסיתי את זה. ולמרות זאת כבר יצא לי לקבל את התחושה שאני יותר מדי. יותר מדי מה? אני לא יודעת. אבל בפשטות, וללא הסברים נוספים, יותר מדי.
ואין בזה שום היגיון. אני כלכך מעט שלא הייתי משלמת עליי שקל, ואיכשהו לפעמים אני מרגישה כאילו יש ממני יותר משאני מסוגלת, או רוצה, להכיל.
וזה אומר להיפטר ממטען עודף, לחייך בנימוס ולהיות אסירת תודה. רגע לפני שאשקע ואקיץ כשאני תוהה האם קיים בתוכי לפחות סימן קריאה אחד בודד שאוכל להיאחז בו, לבנות את עצמי סביבו ולהרגיש קצת יציבות.

אבל אתה יודע מה? (כן, אתה). אתה צודק. וזה לא תלוי גיל, אגב. גם כשאהיה בת 80 אתה עדיין תהיה צודק (ולא מפני שהסיכוי לזה שואף לאפס).
יש בנו כוח ואנחנו יפים. ויש לנו את היכולת להאציל מזה על אחרים ולעשות טוב. אבל ההבדל בינינו הוא שאתה יודע איך בעוד הפרחים אצלי בגן רק נובלים. ואני אפילו לא גנן, אז אני לא זוכה למשפט מלא משמעות.

אני רוצה להאמין שבתוך אי-הידיעה שלי מסתתר לו הסיכוי לחיים אחרים, נסבלים. אבל לא משנה כמה נשימות אקח, זה עדיין ירגיש טוב מכדי להיות אמיתי.

לפעמים אני כלכך מגוחכת בעיני עצמי.
אני מנסה להבין למה אני, אני. איך אני, אני. והתשובות חולפות אל מול עיניי, כל אחת מטופשת מרעותה.

אני כן באותה נשימה שאני לא. רק בשביל לגלות שאני בכלל אולי. ואולי לא?
אני נתלית בעקרונות מזדמנים ובדעות שונות ומגוונות, רק בשביל לצלול מטה, אל הבלבול המוחלט ושינויי התפיסות התכופים שמתברר שאני.
חוסר תועלת, שקרים וכזבים, עשן ומראות, סתירות והטעיות. והכול אפוף בתחושה עזה של מיאוס.

וזה מגוחך לחלוטין, כל זה.

באמת שאני לא משקרת כשאני אומרת שנמאס לי מעצמי. שאני רק רוצה לעטוף אותי, מי שלא אהיה, ופשוט להשליך אותי למקום בו לעולם לא אמצא.
ואז את ה -משהו-שאני-לא-מצליחה-למצוא-לו-מילה-כי-בטח-שזה-לא-אני תציף הקלה ושחרור.
אבל אני אף פעם לא עושה כלום. אני הר געש של מחשבות, כשבפועל אני אדמה צחיחה, חרבה, של פעולות.
אז אני מתייאשת ומסתפקת בלהיות האני המגוחך, המאוס והמיותר לגמרי שאני.

וזה מגוחך לחלוטין, אני אומרת לכם. מגוחך לחלוטין.

* לעשן בשרשרת, ואז-
** לישון בלי לחלום.