This is me. Stripped

... ההזנה מתבצעת באופן מחתרתי. ולפעמים, כשאני כבר לא יודעת מה אני רוצה, הדם שלי מבקש להתפרק. משהו בו חסר מנוח. הוא מדבר אליי דרך האצבעות הרועדות. וקשה לי לכבד אותו כשאני יודעת מה הוא רוצה. אז כל הכוח שיש לי מנותב להתנגדות.
לא.
עד שלבסוף את מוצאת את עצמך בוהה בנקודה והמוח שלך ריק ואת פשוט יודעת שיש, אבל זה מעבר לך. מעבר לכל מה שנוגע בך, פיזית ומנטלית.

אבל הנה זה. חזקה ככל שתהיה התנופה, עוצמתי ככל שיהיה הרגש, ליקום יש חוק. ושומדבר לא קבוע. ובמדרגות הלולייניות יציבות היא אשליה, ואשליה היא מילה גסה.
אז אם מקודם הייתי חסרת שקט, הרי שעכשיו אני ממש חסרת אונים. וזו עייפות הנפש עם שוך הסערה. הצורך לקרוס באפיסת כוחות ולאפשר לעצמך לצוף על פני הזמן.
זה הניוון הזמני של הגוף. הרתיעה מכל מה שקטן ופשוט. השיתוק מכל מה שמעבר.
וזהו. אני ריקה מדי. ואין לי עוד.

אז אלה דיבורים ישנים. ומה עכשיו? אני שואלת את עצמי בין סיגריה לסיגריה.
נעים לי כשנוגעים. כשמלטפים. כשמנשקים. וזה כאילו רק לשם כך אני קיימת. כי כשמתרחקים זה כלכך כואב. כלכך שגוי. ובלי מגע בכלל אני מקבלת את הכאפה הכי חזקה, שמשאירה אותי המומה לנצח.
והנה הלב שלי, מונח על השולחן. והוא שר ומזמין אליו עוד קולות. ואני מוכנה ונכונה לדמם.
ומסתבר שכשאתה מקבל על עצמך את ההווה, וחדל להיות הרעש הלבן בחיים של אנשים אחרים, העוגן הזה כבר לא מרגיש כמו לולאת חנק סביב הצוואר.
ובנוסף, נעים להמציא משמעויות בדברים חסרי משמעות. זה מה שעושה אותנו... מה שאנחנו, בעצם.