 כינוי:
ניקס גיל: 34
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2013
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2013
חלולה. ימיי ולילותיי הריקים, המתמשכים, משתרכים אל
מעבר לאופק הנראה לעין. הזמן מתעתע בי. רגע ישנו, ולפתע אינו. ואני, נאמנה
להבטחתי, שומרת על ראשי מעל המים. תמיד מעל המים.
היכן הוא זה אשר בידיו חיי, ולו ליבי? היכן ההוא אשר יפיח חיים בשיממון נפשי? סביב
מי ייסובו מחשבותיי? למי אייעד תפילותיי, משאלותיי?
בהיעדר כל, ואני בודדה וגוססת, ברשות מי אוסיף להתקיים?
אני רוצה לקוות ואני רוצה תקווה. וכי לשם איזו מטרה אנשום אם לא למען אותו לוחם
צמא דם שלי? החוצץ הבלתי מנוצח שישקה אותי בשכחה ויכסה אותי בביטחון. המגן בלתי מעורער,
שיתייצב בחידלון הווייתי ויספח אליו את תחלואיי הקיום.
ונראה כי מאוחר. והסוף מר ונמהר.
למי יהיה עיזבוני? הטביעות הקלושות שהותרתי בחיי למזכרת, למשמורת, לתפארת. מישהו
מעוניין? מישהו בכלל שומע אותי? האם אני קיימת למישהו?
תפסיקי.
כמה ייאוש אני שותתת, ומתרוקנת וגוועת לאיטי.
כמה ניקס. איך ניקס. למה ניקס. והעיניים עצומות. והידיים מגששות. ואני רק צריכה
הכוונה למקום ההוא ממנו שואבים כולם כוחות.
אני קוראת את מילותיי בתיעוב, מיאוס, ועולה בי תהייה. האם ישנם אנשים המסוגלים
לכתוב כאשר הם מאושרים? מסופקים? מרוצים? הקיימים בכלל כאלה אנשים?
| |
דרך הפתח הזעום שיצרתי הוא השתחל. והחום שלו היה
למצרך נחשק. הוא אשר את גודלו לא אתפוס, לעומקו לא אצלול ואת עברו לא אדע. הוא אשר
את פניו לא אראה, מרגשותיו ארחק ואת ליבו - כמו גם את ליבי - אשאיר שלם.
לא עוד רעיון בלבד, כי אם נוכחות ממשית בחיי היומיום הריקים שלי. הפתעה, התהוות של
משהו חסר שם ונטול הגדרה. בלי פנים ובלי צורה, ואצלי אתה יפה ומיוחד. ואעריך
ואנצור ואשמור בתוכי את האור המילולי שאתה מדליק בשבילי. עדין ורגיש.
ממקומי, בתחתית, אני נושאת אליך עיניים ותוהה ללא קול. כשאתה מבקש, כלכך יפה, מה
אתה מפקיד אצלי? וכשאתה מספר לי על ערכי בעיניך, האם אתה מציב לי רף מסוים? והאם
להיותי חשובה בשבילך נלוות ציפיות?
הספקות שלי מכרסמים בי, ואני חוששת לאכזב. ועם זאת יודעת שזה בלתי נמנע, מפני שלא
משנה מה תגיד לנו (לך ולי) אתה עדיין תהיה יותר מדי. ולמרות רצוני, לא אוכל לעמוד
בקצב שלך.
מה שאני מנסה לומר הוא שאין לי הרבה להציע, אך אתן לך מה שאוכל מתי שאוכל.
ורק המשך, בבקשה, לספר לי כיצד חייכת ושמחת במתנות הקטנות שלי.
| |
עייפות היא מילה קטנה, לא מספקת ולא מייצגת לתאר את
השבוע החולף. אבל אני עייפה מכדי לצוד מילים גדולות, מספקות ומייצגות.
כי אני עייפה. אני כלכך עייפה, ואפילו יותר. אני עייפה מדי, וזה מעייף. אז עייף
לי. והעייפות שלי טוטאלית, וזה מרוקן אותי לגמרי.
ולא אכפת לי.
אני רוצה אוויר מתוק מדבש ומקום לשכן בו את משאלות ליבי, ועל הדרך גם את ליבי. אני
רוצה את הלילות בהם נגענו בשמיים.
איך ישבנו, זוהרים לאורו של הירח,
ותפסנו כוכבים נופלים. איך בנינו ארמונות פאר מהבטחות חסרות מחיר ושחררנו את השנים
שעברו עלינו לדהור.
איך נשמנו את האופק, וספרנו חלומות, וידענו טוב, והיינו תמיד.
ואיך התרסקנו, וזה היה כמעט יפה. סערה בראשיתית, בלתי מתפשרת, של כל מה שמסתתר
מאחורי המילים הכי קשות.
ובשם הנצח, ההרס והכאב, נסרב להתנחם. והזמן שיחלוף על פנינו, להטביע בנו את הימים
ההם למשמרת, נמצא מעבר לפינה. בדיוק ברגע ובמקום בו מילים מאבדות משמעות ורגשות
טעונים מתהווים.
נר הרפאים שלי דולק. והוא לוחש לי באוזן, מסביר לי שכל מה ששלי עודנו. ומה שלא,
יום אחד יחזור להיות.
ואני מייחלת להתחמם מאורו, אך הקור שבי עז. אפילו בשבילו.
הרצון לספק הסברים מרתיע אותי. והוא לא יודע שמיליון הצעדים שלקחתי אחורה היו התגובה
שלי להתעוררות עדינה, אך עיקשת, של צורך שלי בו, שהפחיד אותי במובנים שהוא לא
יתאר.
איך הגענו לזה מכלום בשום-זמן? ואנחנו עיוורים וחירשים.
חשוב לי יותר מדי. יותר עניינים-לא-לי שמשיקים לחיי משהייתי רוצה. ומה נותר לי לקצץ?
לדעת שהכול יהיה בסדר זה חלק מהגדרות הקיום שלנו. אפשר לומר שזה פתרון קסם של
היקום בעבורנו; אפשרות לחיים נוחים באזור הדמדומים של יציבות ואיזון.
זו חגיגה שם בחוץ. אנרכיה של תשוקות אישיות, רצון חופשי וזכויות אדם בסיסיות.
כאוס, אם תרצו, כשמצרפים את כוחות הטבע. והכול נעצר מול הגבלת הכניסה שלנו.
ואתם יודעים מה? כלל לא משנה אם אני מקשקשת או לא. אם זה לא בפנים, זה לא קיים. ואם
ברצוני שזה יהיה נכון, זה נכון. ולו רק משום כך.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
