 כינוי:
ניקס גיל: 34
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2013
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2013
כשהיא מספרת לי על הילדה הקטנה היא מרוחקת. ואני לא
יודעת איך נכנסים, אבל אני יודעת שמדהים. ואני יודעת שזה מעבר למה שאוכל לדמיין.
ובשם היקר לי אני יודעת להיות שקטה. וממתינה. והראש שלי על הברכיים שלה זה הכי
קרוב שהיא מרשה והכי רחוק שאני מעזה.
הכי חמודה. ואני רוצה לראות ולגעת. אני רוצה לדעת. אני רוצה להביט בה, בשארית
התום. קרבי, אחות קטנה. עירומה כמו שהיא. בלתי מחוללת שהיא. אני רוצה ללוות אותה,
לנשום ולחוות אותה כפי שהייתה. כפי שהיינו אנו, בימים שהזמן השביח ומקסם את ערכם.
והוא, שהיה לי אלוהים בעולם ממנו הדירו כל האלים את רגליהם. הוא שקרא לי פלא ואמר
שאני נס. הוא, שהיה התגלמות כל מה שנחשב טוב. ואיך נפלו גיבורים? ומי אנו כעת, בצל
האגדות הנשגבות ההן? זיכרונות רפאים לטביעות שהותרנו. תנודות זעירות, הדים של
צחוק. רק שאריות. שרידים לעלומים היפים, האבודים. והוא אומר שזה מושלם מפני שבלתי
אפשרי לגעת בזה, לשנות ולהרוס את זה. אז זה לשבת בחוץ, עטופים בלילה ובקור. זה
לנגב כאב וגעגוע שמתגלגלים מהעיניים. זה לחכות לשערים שרק ייפתחו. זה לדהות
ולהתפוגג לי בידיים עד אשר הוא איתי בגופו בלבד.
האלכוהול זורם. והם צודקים. תמיד צודקים. כי מי צריך סיבות, נכון? ואם לא ביקשנו -
אין רגשות אשמה. וזה שלנו להרוס רק בשביל לתקן, לפני שנהרוס שוב. ונרגיש כלכך טוב
עם זה, לעזאזל. אז נשתה לחיי זה. ובואו, חוגגים. והנושא הוא עכשיו, כי יש רגעים
שאין להם מחר. ומי שאתם היום זרים לאתמול. ועוד מעט כבר לא נהיה פה לחפור על זה.
וראיתם מה עשיתי? אין בי חרטה. ועל מתנות אומרים תודה. וההתפכחות שלי היא בגילוי
שאתם אנושיים, וצפויים לכיליון. אז האחד הזה הוא בשבילכם, שיהיה לכם ושתזכרו שבשורה
התחתונה, ובין שורה לשורה, אני אוהבת אתכם. תמיד.
| |
בואי נבנה מגדלים על הריסות העבר, ונהיה גבוהים יותר
מאלוהים. בואי נשליך את עצמנו על פגיונות שלופים, ונתמסר אל הלא-נודע. בואי נתמוטט
ביחד אל העתיד, בין השאר פוטנציאל כל הלא-רצוי. ואני יודעת, גם הלהב הזה יגרום לי
לדמם. וכן, זה עדיין יכאב. ולא, שכבות של זמן לא יעלימו את זה. ולאחר בחינה
מדוקדקת של פצעים ישנים אני מוצאת שאיני חכמה יותר. והאבנים הן עדיין אבנים, והן
עדיין ניצבות כמכשול בדרכי.
הפחדים שלך מרסקים את הקרקע תחתיי כי מדריכים רוחניים שנשברים הם השמיים הנופלים. המילים
שלך מהדהדות בתוכי. המחשבות שאתה שולח לי, אלה השואפות רק להתגשם, לא נותנות לי
מנוח. וכשזה נראה כאילו לא, זה בעצם כן. ואל תשכח שמה שבא לך בכלום מאמץ דורש ממני
לגשר על פערים ולרוץ מהר ולהישאר באותה הנקודה. אז אני רוצה להשתפר, בזכותך
ובשבילך. והרי לך נכונות גבוהה בעולם יחסי.
אתה האיש החזק שיכול. האיש החכם שיהיה יותר מבסדר, ויצליח יותר מלשרוד. עוד תהיה
הילד שחיפש והיה לאיש שמצא. הילד שרצה והיה לאיש שיש לו הכול.
אני לא יודעת. איך זה בתור התחלה וסוף? מכל ולכל כיוון, תהיה השאלה אשר תהיה. והלוואי
שלא הייתי נשמעת כמו תירוץ עלוב. הלוואי שיכולתי להסביר את עצמי. הלוואי שהייתי
מובנת.
| |
לאחרונה עולה בי חשש שהכול היה אצלי וממני. שראיתי מה
שרציתי לראות, וניפחתי מילים והמצאתי משמעויות כי היה חסר לי.
מי כמוני יודע שאני חיה בתוך ראשי, מרחב חסר גבולות בו למעצורים אין ערך.
האם אתאכזב? כמובן שלא. האם ישבר ליבי מעט? מה פתאום. האם אני שקרנית? כן. אך זה
רק אומר שאני יודעת היכן לא לדרוך ומתי עליי להשפיל ראשי. ותתפלאו כמה קל לדעת
בוודאות שהשמש היא הירח ושהאלים קיימים.
אני אהיה בסדר. למעשה, אני כבר בסדר. אפילו טוב. ועם קצת מאמץ נוסף - מצוין! בא לי
לפזז סביב עצמי ולשיר באושר. איזה כיף להיות נורמלית. איזה יופי לחייך.
אז טוב, תודה. עכשיו אפשר להפסיק לשנות אותי.
עול? ברור שיש אנשים שלא מבינים על מה הם מדברים. והם יגרמו לי לבכות אם ימשיכו
לקשקש.
השמיים הכחולים, נטולי העננים, מתחלקים בין כולנו. וכל רגע הוא התחלה חדשה לכל מי
שמתעורר לקריאות ההשכמה. אך המספר החדש הוא רק לו. כמו גם המילים הללו ממש, שאספתי
מתוך הרצון להאמין שאני יותר והחלטתי להשאיר פשוטות.
למה? כי כשהוא נותן לי, אני שומרת לי בקנאות, הופכת שוב ושוב. המומה, נבוכה, מבולבלת.
והתגובות הראויות קיימות אצלי, הן רק מאחרות לבוא.
למה? כי מגיע לו. והוא יקר ליקרים ואהוב לאהובים. ובשבילי הוא זורח. והאור שלו
בהיר והיום שלו צלול והחיוך שלו הוא יופי מתפרץ.
למה? כי אני רוצה שימשיך לחלום. שרק ימשיך לחלום. שיידע מה שלו לתמיד, ומה לעולם
לא ייקחו ממנו, ולא יפסיק לחלום.
ושוב, בבלה בלה שלי, אני מניחה לעצמי להאמין שאני פיתוי. והוא סוד. וביחד אנחנו
פורענות. ואני כבר לא יודעת מה אני רוצה ומה אני עושה.
חשוך לכם? אם תתאמצו קצת תגלו שהמילים שלי גחליליות, והן יאירו את דרככם.
לעולם לא אפגע שוב באיש. לעולם. דברים חסרי-שם ימותו איתי, אצלי ובתוכי, אך
בזיכרונות של סובביי אהיה ללא רבב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
