 כינוי:
ניקס גיל: 34
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2013
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2013
גם בלי שעון או לוחות שנה השמש והירח יספרו לך על
הזמן שחולף. ובין השורות תבין שמיליונים על מיליונים לפני ואחרי, והשמש והירח
ימשיכו בלעדיך. כי תהליך הוא תהליך, והכיוון הוא באמת אחד ויחיד.
אתה לא תועה, היכן שתהיה. וכשהגיהינום שלך מתפרץ אתה רק צריך להתכופף. להשפיל ראש
ולהמשיך. כי גאווה ניתן לשקם. וכי לפני עשרים ושתיים שנים הייתה לך הבטחה אחת,
אותה קיימת עד כה. וכי עשרים ושתיים השנים האלה הוכיחו לך שבסופו של כל מסלול בו תבחר
יחכו לך עיניים אוהבות וידיים שפרושות רק בשבילך. וכי במצב חירום אתה תופס את מה
שיקר לך ביותר ומתקדם לחיים מפוכחים יותר.
אתה זוכר איך היינו קטנים, והם היו כלכך גדולים? מי ייתן לך אי פעם את מה שהעניקו
הם לך? אז כשהאנשים להם אתה חייב יותר מכל מבקשים בכל נשימה שרק תחיה, אתה עושה כל
מאמץ אפשרי לחיות. זה עד כדי כך פשוט.
[פתאום יש לי הרגשה שאת שתי השורות האחרונות כתבתי לעצמי].
כי החיים, נקודה. ובכל מקרה, נשמע כאילו על אף הקשיים שנערמים לפניך החיים קצת
פחות קשים כשיש כיוון ומטרה. כבר הצבת את עצמך כחלק מהמשחק כשבחרת להניח רגל אחת
לפני השנייה ולעשות את הצעד הראשון. ואתה הרי לא מצטער לרגע. אז אולי ההגנה שנזקקת
לה בעבר לא נחוצה לך עוד, בחיים הללו. אולי התהליך שאתה עובר עכשיו הוא חלק
מההתרוממות שלך ל"אדיר" שאתה שואף אליו.
לא יודעת מה מותר לי לכתוב לך. מה כדאי שלא. אני... עוצרת את עצמי כאן.
| |
כוסות ריקות ומשקפיים שחורים וכולנו במרחק של צעד
וחצי למוות.
אין לי אשליה כלשהי של אוצר שמחכה לי בקצה הקשת בענן. ברגעים של פיכחות אני יודעת,
הטוב קיים תמיד. רק צריך לאתר ולזהות ולדעת אותו.
המסגרת היא חץ הזמן. בלתי מתפשר בעליל כפי שהוא. כל הרעיון בלהסתכל אחורה ולנשוף
בהקלה הוא ניצול חץ הזמן והישענות עליו. וזה חכם ויעיל, אבל החוקים הם תמיד חוקים.
אז ההתמקדות ב'טוב' שב-'לטוב ולרע' לא מבטל את קיומה של המסגרת.
כשאני מפרסמת ככה את הכאב שלי אני מאוד מנסה לצנזר אותו, להנמיך ולגלח ולטשטש
אותו, מחשש שאני מפריזה. לפעמים המילה היחידה שמתרוצצת לי בראש היא
"תסתמי". שוב ושוב. לפעמים אני מקווה שמישהו פשוט ישליך איזו פצצה
וישבית את מסיבת הרחמים העצמיים הנצחית שלי.
האמת היא שאתה עושה את זה. איך אתה יודע לעשות את זה?
לא פגעתי בתחתית. לפעמים זה מרגיש כאילו כן, אבל אני יודעת שלא. ועם זאת - התחלה?
ואני לגמרי אמיתית כשאני שואלת, איך אפשר לקרוא לי חזקה? זה לשבת ולסקור את חיי
בחיפוש נואש, עקר. אז אמרתי שהמילים שלך תמיד נכונות, אבל אני לא מבינה. איך ולמה.
הנה, שאלתי. האם יש לי זכות? לא יודעת.
תראה, אני חושבת עליך. מדהים שכזה. והמילים מסתחררות בתוכי, מתערבלות סביב עצמן
ונעלמות. ומגיע לך יותר מזה, אני יודעת. אבל אין לי.
איך אתה מרגיש? מה איתך? בבקשה, ספר לי.
| |
... הטעם באמת חסר חשיבות. ז"א, כשהוא ישנו. הרי אף אחד לא
אומר, היי, זה טעים, או, אני רוצה רק לטעום, ומתכוון לזה. כי זה מטופש. אז ריבוי
הטעמים הוא הונאה מתוחכמת של אנשים בעלי חזון, כשבשורה התחתונה המטרה היא שנפספס
את השורה התחתונה. נשכח, אם בכלל ידענו, שהטעם לא באמת חשוב. וגם הצבעים, אגב. שהם
כמו הצחוק הגדול על חשבון כולנו.
אבל זה כבר לא מצחיק. זה היה מצחיק בהתחלה. ואז משהו קרה, וזה הפסיק להיות מצחיק.
אבל זאת רק אני.
הפסקה.
בוקר טוב, עולם. כן, כי ככה. והעיקר שהכול דופק. ואלה רק פיסות ששליתי ממעמקי המה
לעזאזל שלי.
יש זרימה מסוימת, ובתוכה הכיוון שלנו הוא אחד ויחיד. החוקים הם חוקים, ולפני
שתחשבו על זה, הבלתי אפשרי הוא בדיוק זה - בלתי אפשרי. המסגרת ברורה ונטולת פשרות.
אז קודם מופתעים, כי לא צפינו שום דבר מכל זה. אח"כ מתנצלים, ליתר ביטחון.
ולבסוף - לא יודעים. לא הגענו לשם, אבל יום אחד זה יקרה. נצבור את כל הניסיון
והידע שרק נוכל והכול יהיה שלנו, להפוך את זה לכלום ולזכות בכל הקופה. אז זוהי
קריאה אחרונה לקיצור דרך מספר 666. דרך צלחה.
קשקושים. רק קשקושים. לילותיי כימיי, וימיי גוססים. הנה זה בא, הרגע בו ארחם ואבוז
לעצמי. והשאלה היא בכלל לא איך "יוצאים מזה". כל השפע הזה וחבל. הייתי
יכולה להוביל עסק כושל לשגשוג כלכלי עם שקיעה ברחמים עצמיים כעבודה. אירוניה.
מעניין אם יש מישהו, איפשהו, שנמצא במקום הזה שמשהו מכל ה*** הזה מדבר אליו. מעבר
לזה שליבי יוצא אליו הייתי רוצה לדעת כאן ועכשיו. רק תענו לי על זה, מהו המרחק
מכאן לנקודה בה אומרים נואש, והאם ניתן לעבור אותו בקפיצה גדולה אחת? כי נראה לי
שזה פחות או יותר מכסה את העניין. מחפש מוצא? הנה דלת, נעים להכיר. בוחן פתע -
שאלה ראשונה: מה, לא תצא?
זה שטף קבוע של מחשבות מקוטעות, מורעלות, המעתיקות את עצמן שוב ושוב, כשההוראה
מלמעלה היא זאת: עשו לכם בית.
זה "כרעי ברך, ילדה", ו- "פתחי את פיך". ואלה מחילות ארנבים
ואנשים מבעד למראה שאומרים "בואי נדבר על האפשרויות שלך". זה מתי ש-
"הכול יהיה בסדר" הופך ל- "לא יכולנו לעשות דבר". וזה חלום
בלהות אחד של, "אני הולך", ו- "בבקשה, זכרי מה הבטחת".
וסלחו לי, אני לא זוכרת שהזמנתי את זה.
חשיכה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
