This is me. Strippedסליחה, אדוני. זה לא היה במכוון. |
 כינוי:
ניקס גיל: 34
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2013
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2013
אני לקראת הסוף. הנה,
הלחישה הזאת. והכול רק מבולבל. ורק כי אני מתקדמת לחדות. למציאות. לעולם כפי שהוא,
ולא כפי שאילצתי אותו להיות. כאן בראשי.
ומפחיד.
מצטבר לי הרבה. מרגישה עמוסה וחסרת מוצא. הנרות כולם כבו, והאורחים התפזרו. לכולם
יש בית ומיטה.
ואפילו "להתראות" אני לא מעזה להגיד. באיזה אומץ? ואם לא אשוב? איך
אבטיח?
לרוץ ולרוץ. שלום לך שטף דם חדש. באת להגיד שלום לדפיקות הלב הלא סדירות שלי?
הצטרף לחגיגה.
ודי. הגיע עד מעל הראש. מעל הכול. מוצפת. טובעת.
| |
האמת היא
שהיום שלי צבוע בך.
האמת היא שבזכות הקיום שלך, והנוכחות שלך בחיי, העתיד איכשהו מתמקד.
האמת היא שאני יודעת שהדרמה שלי מרתיעה אותך, אבל תבין, בבקשה, שאני רק מנסה להספיק
הכול. לפני הסוף, שלמגינת ליבנו לא רחוק.
האמת היא שהשם שלך יפה. וגם אם התערפלת לי, בבהלה שלך, אתה בעצמך עדיין יפה.
האמת היא שאפילו הרוח נעלמה לי, והאוויר היקר עומד. (ומי יחטוף לי את השיער ויעלה
דמעות בעיניי?).
האמת היא שאני לא בטוחה. בכלום בכלל, ובנוגע אלינו בפרט. ואתה, המסתייג תמיד, לא עוזר.
האמת היא שאני מדממת אדום.
האמת היא שקשה, לך ולי. לכולם.
האמת היא שההסתערות שלי עליך מפחידה גם אותי, תאמין או לא.
היום, מכל הימים האחרים, היה... מתיש. ועדיין. והנה חזירים מתעופפים, והירח דולק
בכתום הזה.
הנה הבור ההוא שוב. והוא אפילו עמוק יותר. חסר תחתית, למעשה. ואני בלי ים, ובלי
הורים, ובלי חיים, ובלי היגיון.
אני מקשקשת והמחשבות מתפזרות לי.
יש בי משהו. נכון? רק לחפש. רק לרצות.
בחיי. איזה יום ואיזה לילה.
קווים אדומים נחצו בזמן שאני רק תרתי אחר חיוכים.
רוצה חיוך. חיבוק. הבטחה. נחמה.
| |
והתביעה היא טביעה, גם אם יבשה.
אין לי מילים לצבע הזה. זה ירוק, וזה ירוק. והנה, גם זה. ואין מילים להפריד
ביניהם. והם שונים כלכך. אבל בכל זאת מתמזגים ונשפכים לתוכי, הצמאה להם.
רוויה לא תהיה. החללים שבי לא מאפשרים ולא מרשים זאת. אז אני לומדת, בצעדי התינוק
האלה, להסתפק בפירורים. להודות עליהם ולדעת שהם מזל שנפל בחלקי.
יש כאלה שגם פירורים לא קיבלו. וזהו.
הכול מעניין. הכול לשנן. היום הניקס הזאת הסתובבה בסוגשל שוק כזה. ונראה לי שרק
פערתי פה ובהיתי.
ולמרות שעצם קיומם מפחיד ומלחיץ כלכך, אנשים כלכך נחמדים.
הפתעה נעימה.
השמיים מעליי הם אבא ואימא. עוטפים ותמיד-תמיד, שם. האוויר מסביבי הוא כל מה
שחשוב. הוא משפחה וחברים. והוא מזכיר לי עם כל נשימה עמוקה נוספת שלא צריך יותר.
ואתה, היקר שלי. האם הבחנת בכמה שהתקרבתי? האם אתה שמח על זה?
רק דרמטיות איתי. אבל זו חלקת האלוהים הקטנה שלי.
מותר לי.
עריכה:
ואתם, הזרים שצופים בי. האם יש מילים בשבילי?
אקבל אפילו "שלום".
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
