6/15
כאילו הכול הולך ומתפרק. החיים האלה, הציפיות והחלומות וההבטחות שניתנו לי
ביום הולדתי, הם כולם מתמוססים לי מול העיניים.
ההישגים שלי כולם מתפוררים לי בידיים.
בין הדקות שלא חולפות היא שוכבת, נטושה ואבודה. והיא יפה, ונקייה, וכנראה
שעדיף לה ככה, בלעדיי.
ובעולם בו זה שחור ולבן, הנייר והעט הם אלים. אבל כשזה אדום זה נכון, ולפתע
פתאום הבגדים החדשים כבר לא יגאלו אף אחד מייסורים.
והלהבה העייפה, החלושה, הנרפית, צורבת בי תמונות ואירועים. וברגע אחד נדיר
העומק מצטלל ומתבהר, והעיניים החשוכות, המוגפות, החלולות, נפקחות לראווה וראיה,
והגלגל מומצא מחדש.
... ושבוע לאחר מכן הגלגל ממשיך להסתובב ולהתגלגל ולהציג אותנו בזוויות
שונות אשר מביאות אותנו על הברכיים בבכי יבש.
ואם לא ככה, חמודי, יש גם אחרת. ונראה שהקרח שהתהווה בינינו חזק יותר.
ובעולם שבו לאפאחד לא באמת אכפת, וציפורים קטנות צפות מתות על הנהר,
והמחשבות שלי הן רק על הקווים, והימים האלה צרובי שיגעון וחולירע.
בעולם כזה שבו הקול הולך ונכחד, וילדות קטנות בשמלות פרחוניות...
לשרוד זו מטרה נעלה.
היינו שם. וגם לא כלכך מזמן כפי שאנו אוהבים לחשוב לפעמים. אז לפרקים אני
רואה נכוחה, וזיעה קרה מאיימת לכסות אותי. והרעד המוכר, הבלתי נשלט, חולף בי לרגע,
כתזכורת מזערית למה שהיה.
ואני נזכרת במילותיי האחרונות לעצמי, שם על הסף.
וככה זה. ומפה לשם אני כבר לא יודעת היכן אני. או איך קרה שדרדרתי את עצמי
נמוך כלכך בלי שאיש הבחין.
ובאשליות שלי אני דואה. ובחלומות שלי אני צונחת.
וזה מכביד לי כלכך, כששואלים. אז אני פשוט לא מעוניינת בלהציע לכם את
האישור שלי לסייע לי.
אינספור רגעים לאחר מכן:
בדד. זה כל מה שנשאר לי. וזה לא נעים ולא טעים לי.
ובאופן כללי התחושה היא שלא נותרה לי סבירות או הגינות.
וכשהראש הזה לא עסוק בכולם, הוא נותר אובד עצות. ולפתע צצים ומתרגשים בו כל
מיני דברים שמעולם לא רציתי לעצמי.
אזור הדמדומים שלי נקרע ממני ביום בו ההיא איבדה את שפיותה וצלילותה. ומי
ומה היא בכלל בשבילי? מסתבר שיותר ממה שהעזתי לחשוב.
מפני שכשם שאימא ברווזה תאהב את כולם באופן שווה, וכשם שהברבור הכי יפה
באגם יישאר מסור לה כל ימי חייו, כך משיקים בדמיונם ימי העבר שלנו. וכך נוצר קשר
בלתי רצוני בין 3תנו. ובלי הוראות או תכנון, יש לנו את הנשק הקטלני ביותר להפנות
זו לזו לזו.
וזה מה שהיא בשבילי. תשובה הכי כנה שיש לי כרגע לעצמי.
אז איבדנו את עצמנו, דיי מהר. וכשנפלנו זה כאב. ובפיזור שלנו חשבנו שאנחנו
זאבים. ושטוב לנו בזאביות.
ועכשיו, בחצי היום, השמש תלויה מעל הים הכחול מכחול. ואף על פי שהם רבים
כחול, ואף על פי שהם בכל מקום, אני באמת זאב עכשיו. ולא טוב לי בזה.
מאום בי לא שלי. נרכשתי פעם, במחיר כלשהו שמעולם לא הכרתי. ובחלוף הזמן
נסחרתי וננטשתי.
והאוניה הזאת הפליגה בשעתה. וזה נסגר ונחתם ובעצם מעולם לא נשלח.
ואל תשאלו אותי כמה. ואל תציעו מתנות או שוחד. כי בלי ערך אין לי זכות.
ובלי זכות לא תהיה הצדקה. ובלי זה, אין סיבה.
וככה וככה. זה ממשיך עד למטה. איפה שהכרתי והייתי וחשבתי שלעולם שוב לא
אדע.
וזה הרגע הזה בו אתה מחליט שבראשית לא הייתה מתנה. ואת העונש הזה, שהוא בעצם
רק טרחה במקרה הטוב, ייסורים בפחות טוב, והרבה יותר מדי צרחות חסרות פשר במקרה
הגרוע, אתה לא צריך ולא רוצה.
אז למה? שככה יהיה לנו טוב, לשונאי האדם הריקים. והשאלה שלנו היא למה לא,
בעצם?
כי מתוך הריקנות שלנו אנחנו מפכפכים בעליבות, מסתחררים בזוהמה הפרטית שלנו,
מיואשים כלכך, אדישים וכאלה חלולים, והחיים עצמם מרגישים כמו טעות. טעות מצערת
ומיותרת.
וסתם.
זה הכול סתם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ניקס