לשמוע את אמא יורדת במדרגות.

לחסות את עצמי.

לנסות להחזיר "מממ..." שהיא מתעניינת לחיי.

לקלל את אמצע השבוע.

להתרטב בכל היד מטקס הבוקר טוב של הכלב שלי.

לקלל את הבוקר.

(לנסות) להתלבש כמו שצריך.

לצחצח את הפנים ולרחוץ את השניים.

קפה.

חיוך מזוייף.

"בוקר טוב".

8:46.

"היי מתוקה, מה שלומך?".

10:46

"איתי בסדר, מה איתך?".

מתמטיקה.

קניון וסיגריה.

סדנא.

נ ש י מ ה .

המשך סדנא.

בית.

מחשב.

מתן מחכה לי בחוץ עם המכונית.

יציאה.

בית.

שיחה עם קרן \ אליס עד 1 בלילה.

לישון.

אלוהים. נדרש שיפוץ.

או אלוהים חדש.

ככה נראים הימים האחרונים.

מטישים, מאיישים ומעלים יותר מידי שאלות.

כל השבועות האחרונים עובר בי משהו חדש.

הבחנתי בכך רק לאחרונה ממש.

מנסה לפענח לעזאזל מה נכנס בי,

למה אני מתנהגת כמו שאני מתנהגת?.

הסדנא היום פתחה לי את העיניים!..

כן, המרצה היום דיבר על שאריות מוחות

של יהודים על מדים של נאצים סאדיסטים,

וזה כן כאב וכן צרם. אבל לא יכולתי שלא לחשבו על עצמי.

(ועוד היום טל אמרה לי כמה אדם טוב אני. אירוני משו?)

המילה "תהליך" תפסה אותי!.. bottom line:

אני משתנה.

ועכשיו אני אנסח בגישה שטיפה יותר.. "אני":

אני משתנה?!...

למה? למה עכשיו? יש לי בגרויות על הראש, צבא - אחריות.

אני אדם של רגש. אני מאמינה שזה מה שמביא לידי ביטוי

את היצר האומנותי שלי - ובדיוק להפך.

ותמיד אהבתי את היותי אדם יצירתי. אבל מה אם אגיד שרגש

כן יכול לעלות לי בבגרות או לסכן את עתידי בצבא.

אין בי שום רוח אחריות שבאמת מסוגלת לעצור את האש שבי.

(לטובה או לא רעה.)

ושוב אני מוצאת את עצמי חולמת על מסעות גדולים,

נופים עוצרי נשימה ושלווה פנימית. (כמובן על חשבון תנ"ך.)

עליי למצוא מחדש את המושג. איך עושים את זה?.

אני מרגישה כמו מטופלת ועלי כמטפלת ללמוד מחדש את עצמי.

ובכלל.. למה לי לעבור פתאום שינוי!? אני מוכנה לקחת את הסיכון

ולהעיד על עצמי כאדם די בוגר מנטאלית.

שום חוויה יותר מידי דרמטית, אף אחד לא מת, שום מחבט

לא באה במגע עם הראש שלי.

אולי אני בכלל לא מפרשת נכון. כלום...

(כן, זה הקטע בו אני מעלה ספק בכל מה שאני חושבת.)

מה אני יודעת? מה אני מבינה?..

כל התאוריות האלה נשארות בגדר תאוריות.

איש מקצוע??... נהההההה.

 Psycho for ever!        

or just confused.             

בד"א (כזה): אסור להשאיר אותי לבד עם דף ועט.

זה כמו מילקי. כל הדיו נגמר וכל הדפים מתמלאים

במחשבות שבצורה מאד מפתיעה הולכות סחור סחור אחר כלום!

חייבת לספוג אותם על דף, לקרוא אותם, ולראות כמה מגוחחת אני.

החלטתי הפעם פשוט לרשום, לא למחוק.

הכתיבה הכי כנה היא מהלב לאצבעות - ain't i'm right?

מצד שני מדובר פה במחשבה... אז זו היא כתיבה שכלתנית?

איכס.. אני מרגישה כמו סזאן או סרא.

אחרי הכל.. למרות שאני פותחת פה חלון לראש שלי,

עליי להשאיר את הרגש לעצמי.

(two can play this game.)

(אה! זה קטע 100 של הבלוג.)

חפרתי. מגיע צל"ש למי שהגיע עד הנה.

הראש שלי לא באמת כ"כ מעניין.

ונמאס לי לא לדעת.

Gal the answers slayer.

Stupid impulses,

Gabriel.