מוטיב חוזר משהו.

אני כבר לא יודעת איזה תפקיד אני משחקת בהצגה הפסיכותית הזאת.

והאמת שאני מעדיפה שלא לדעת, יותר קל לא לראות.

כי להיות זאתי שחושבת שכולם עיוורים כבר הייתי,

להיות העיוורת שמתוודה בכך שהיא עיוורת הייתי,

להיות עיוורת ולקבל צרחות על העיוורון שלי (אי אכפתיות במקרה הזה) כבר הייתי.

נשבר לי, אני מתפרקת, אני מאבדת, אני נחנקת בחופש של כלא.

כאילו כל האנשים שהאמנתי שישארו... מצאתי עליהם תאריך פג תוקף.

טוב, אני לוקחת הפסקה מהבלוג.

כי לישמוע אותי מקטרת זה לא נחמד.

One way ticket,

Gabriel.