גאד... אני מפשלת ומפשלת ומפשלת.

ואני לא אומרת שהיא מושלמת כן?

פגיעות מגיעות משתי הצדדים.

אבל.. יכולתי למנוע. הייתי צריכה לדעת יותר טוב..

(באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב.)

שירים נוסטלים מעלים רגשות נידחים,

לגבי אנשים נידחים ומקומות נוסטלגים.

כולם טסים. כוווולם. שירה, ענבל טל... פאק!!

אני תקועה כאן, משורשת לאדמה, בלי מים.

אני אמות, אנשים לוקחים את זה כ"כ בקלות.

טיסה, להיות במקום אחר שהוא לא כאן...

לא אני, אצלי זה שונה, אצלי זאת התרגשות,

שמחה מטורפת רק לנשום אוויר שונה.

גאד, זה מרגיש כמו... תחשבו לעצמכם חדר.

חדר קטן עם מיטה שירותים ולפטופ,

החדר הזה נימצא בתוך מחלקה ענקית של מלא חדרים נוספים.

המחלקה הזאת היא רק מחלקה אחת מתוך שלוש מחלקות שונות.

כל המחלקות ביחד הן מחלקות של כלא.

והכלא נמצא בתוך מתחם עם קצר ענקית.

שאך אחד לא יכול לעבור ללא אישור יציאה.

החצר מוקפת בשלוש שלבים של גדרות.

גדרות טייל קוצניות, מאחורייהן אלפי קורות עץ של 4 מטר

שמקיפות את כל מתחם הכלא, וכדי לגבות את זה קיר טייח,

גבוה אפילו עוד יותר. הנפש שלי מתחננת לחופש.

נאי מרגישה כמו דרמה קווין פתטית.

שלא אתחיל לדבר על אבודה, אשמה... אובדנית.

יאיי.

פוסט פטתי ללא תגובות.

לילה טוב.

"הגטו היה עצום ואדיר וגודלו" - יופי קרן.

גבריאל.