נפרדתי מחברה שלי. אלוהים כמה שאני שונאת איך שזה נגמר.
אהבתי אותה.. ואני עדין אוהבת. זה נגמר בכעס, ואחרי שנה...
זה נוראי לגמור את זה ככה. אבל... אין כזה דבר פרידות טובות נכון?.
(פשוט לא ציפיתי למזעזעת. או שכן.)
אה כן... והחלטתי שנמאס לי להסתתדר. ילדה מהכיתה שלי שמעה
אותי ואת ידידה שלי מדברות. וידידה שלי היא לא בדיוק סטרייטית,
והיא עמוק בתוך הארון. אותה ילדה שאלה אותי אחר כך אם זה נכון,
אשםאשםאשם - אמרתי לה שכל מה שהיא שמעה זה עליי.
אז עכשיו אם 50% מהשכבה לא ידעו שאני גיי למחצה אז.. אובכן.
התעגל ל100%. אותה ידידה אמרה "די! מה אכפת לי הא??
השנה האחרונה שלנו! תעשי מה שבא לך!.. תהיי גאה במי שאת."
וואלה.. היא צודקת.
שואלים אותי מה עם חבר שלי "אני והיא נפרדנו." *שוק קליל*
תכלס.. היא צודקת, השנה אחרונה שלי, אנחנו ילדים גדולים.
הומופוביה זה מחוץ לאופנה.
בדרכי חזרה מהפרידה האיומה הזאת, משתלדת ללכת מהר יותר,
כי אם הייתי הולכת טיפה יותר לאט, הייתי הולכת ברוורס.
פגשתי את החבר הכי טוב שלה. שמוקדם יותר אמרתי לו
שאני אעלה מאוחר יותר לדירה, מה שלא היה נכון מאחר
ובאתי בכוונה להיפרד ממנה, פחות או יותר... יותר שיקרתי לו.
הוא שאל "מה?.. לא יכולת?.. (לעלות)" אמרתי "לא.. לא ממש."
"ומה?.. מה איתכן?." הוא שאל, ואני עניתי "אין... אין ממש אנחנו."
ואז.. out of the blue הוא חיבק אותי. חיבוק חם כזה,
ולי עובר בראש "רגע! אתה לא אמור להוציא מצית ולשרוף אותי כרגע!?"
ועד כמה שאין לי אף פעם מושג מה באמת עובר לו בראש,
זה היה נראה חיבוק נחמד כזה, מנחם.
אחרי זה רק נפל לי האסימון שאולי הוא חשב שהיא זרקה אותי.
הינה חוזרים הימים של תוקפנות, אי אכפתיות, אפטיות. בקיצור,
רווקה, מלאה חרטה, עם דימוי עצמי נמוך ואין ספור געגועים.
ו... כבר איבדה את היכולת לבכות. שוב.
צריך להתרכז ביכולת רישום שלי.
במצלמה והעדשה החדשות שבאות עוד חודש.
למידת צילום, לא להפסיק לנגן.
אף פעם לא התחברתי יותר לציור, ואני אפילו לא אוהבת את פיקאסו.
The Old Guitarist
תמונה שווה אלף מילים,
גבריאל.
לא הספקת לקרוא מה שכתבתי.
אבל... אם יש לך עוד איזה שהוא קשר הנה,
מקווה שלא בזבזתי לך שנה.
מיותר לומר יותר.3\>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Snorff
