ביום שני, השישה בדצמבר (לפני שבוע), בשעה 5 יצאנו איתי ואני מהמלון בלונדון לעבר תחנת האוטובוס ליד Saint Pancras Station כדי לחכות לאוטובוס מספר 214, שיביא אותנו לאולם HMV Forum, בו תתקיים באותו ערב הופעה של גיבורנו - האחד והיחיד - ווירד אל ינקוביק.

חיכינו וחיכינו.

וחיכינו וחיכינו.

והגיע 46.

וחיכינו.

והגיע עוד 46.

וחיכינו.

והגיע 214 מלא באנשים שעצר בתחנה, פלט כמה החוצה, והמשיך בדרכו.

חיכינו.

והגיע 46.

וחיכינו.

והגיע 214 ריק למדיי, עליו עלינו מיד והפשרנו לאיטנו.

כשהגענו לאולם HMV Forum ראינו בתור הVIP את חברי מפוסט לונדון הקודם גראהם וידידתו לוּ, שהיא המעריצה הכי ידועה של ווירד אַל ינקוביק בבריטניה. כל כך ידועה, עד שהיא השיגה לגראהם ולה כרטיסים לאפטר-פרטי אחרי ההופעה.

רצנו אצנו אליהם, ולחצנו איתם ידיים.

את גראהם כבר פגשתי ואת לוּ שמחתי לפגוש בפעם הראשונה, ושמחתי עוד יותר לגלות שהיא זיהתה אותי ככל הנראה מהפייסבוק.

גראהם אמר לנו שהVIP רק נכנסים מוקדם יותר משאר האנשים (שכוללים אותנו) ושהוא ישתדל לתפוס מקום בפרונט וכשאיתי ואני ניכנס הוא ישתדל לפנות לנו מקום כך שנוכל גם להיות בפרונט.

בנוסף הוא גם נתן לי כרטיס VIP שהיה שייך ללוּ בהופעה הקודמת שהיא הייתה וגם trading cards ומגנטים של ווירד אַל שהיו לה שהיא לא הייתה צריכה (מיותר לציין שהייתי מאושרת לקבל אותם).

עזבנו את תור הVIP והלכנו לעבר תור האנשים הרגילים.

הוא היה ארוך. (that's what she said)

עמדנו במרחק מה מסוף התור, ונשארו לנו כשלוש רבעי שעה לחכות עד פתיחת הדלתות.

היה קר.

מאוד קר.

מאוד מאוד קר אפילו.

היה קר ביותר.

קפאתי מקור.

בשלב מסויים סטיב (נגן הבאס וזמר הבאס המגניב ביותר של אַל) יצא מהבניין לעשן והסתכלנו עליו מוזר כי זיהינו שזה הוא והתביישנו לפנות אליו.

כנראה שככה הוא שומר על קול הבאס שלו, יוצא לעשן בכפור.

המשכנו לעמוד ולקפוא בתור, ובסופו של דבר ב-7 נפתחו הדלתות.

עשו לנו בדיקה בטחונית קצרה ולקחו ממני את שני הבקבוקים שלי. (נפסלתי?)

נכנסנו לאולם. הגדול.

ראינו את גראהם מנופף לנו ורצנו מאושרים לעברו ולעבר לוּ שבינתיים דיברה עם סטיב שעמד מעבר לגדר שהפרידה בין הקהל לבמה.

גרהאם ולוּ תפסו מקום בפרונט מימין, מול המיקרופון שסטיב ישיר מולו כשעה לאחר מכן.

באמת חיכינו כשעה עד שהתחילו לנגן את "Fun Zone" (שהוא כידוע השיר שפותח את כל הקונצרטים של אַל מאז שהוקלט). פעמיים.

ואז המסכים התחילו להריץ את הקטעים האקראיים ההם. כולל הטרולולו.

ואז הוא עלה לבמה.

ועמד לנגן את הפולקה (שהיא מחרוזת פולקה של שירים עכשיוויים. כן, כולל ליידי גאגא וג'סטין ביבר)

ואז התחרבש לו.

אז הם הפסיקו ועברו לשיר הבא, "Frank 2000" TV" (שהוא שיר מקורי בסגנון R.E.M. על מסך בגודל 2000 אינץ').

והוא עמד שם ושר.

ממש מולי.

אין לי הרבה לספר על ההופעה עצמה חוץ מזה שהיא הייתה אאאאדדדדיייירררררהההההה.

אַל היה מדהים באופן בלתי הגיוני במיוחד בהתחשב בעובדה שהוא היה חולה והיה על אנטיביוטיקה.

וגם בלי קשר הוא היה מדהים. מדהים מדהים מדהים.

קצת אילתור של תקלות טכניות, סולו תופים של ג'ון ברמודה שוורץ האחד והיחיד:

אחרי שנראה כאילו כל התקלות תוקנו אַל פתח בהקדמה לשיר הבא.

הבלדה המדוברת נראית "You Don't Love Me Anymore" והיא שיר מקורי (ואולי אחד מהכי טובים של אַל) על מישהו שמתחיל לקלוט את הרמזים שהחברה שלו כבר לא אוהבת אותו יותר. מומלץ בחום.

הסיום האדיר של השיר:

השיר הבא בתור היה Smells Like Nirvana, שהוא פארודיה על Smells Like Teen Spirit של נירוונה (כמובן) וצוחק על זה שלא מבינים מה הם שרים.

הבא בתור היה Skipper Dan, עוד שיר מקורי בסגנון Weezer, על בחור שהיה לו פוטנציאל להיות שחקן מצליח וסיים בתור מדריך מתוסכל ב"מסע בג'ונגל" בדיסנילנד.

השיר הבא היה You're Pitiful, פארודיה על You're Beautiful של ג'יימס בלאנט.

בלאנט בזמנו נתן לאַל רשות לעשות פארודיה אבל חברת התקליטים שלו Atlantic Records התנגדה וגרמה לכך שהשיר לא ייצא באלבום האחרון של אַל ושהוא ישמיץ אותם כשיופיע את השיר הזה בלייב.

ההופעה לייב היא פארודיה על הקליפ של השיר המקורי בו בלאנט מתפשט להנאתו. או משהו כזה.

(בסיבוב ההופעות הקודם הייתה לו חולצה של "Atlantic Records Sucks", בסיבוב ההופעות הזה הוא החליף ל"Atlantic Records Still Sucks")

השיר הבא היה Dare To Be Stupid, שיר מעולה ביותר ומקורי, בסגנון Devo.

הבא בא CNR, אותו קשה להסביר ללא-אמריקאים אז אני לא אטרח. אני רק אציין שהשיר הזה הוא מקורי והוא בסגנון הWhite Stripes.

על שני השירים הבאים אַל יסביר לכם בעצמו:

השיר השני היה Canadian Idiot שהוא כמובן פארודיה על American Idiot של גרין דיי.

השיר הבא הוא אולי אחת מגולות הכותרת בקונצרטים שלו - Wanna B Ur Lovr - שיר מקורי שמורכב ממשפטי הפתיחה הכי גרועים שעלו בדעת אַל, אותו הוא שר תוך כדי הסתובבות בתוך הקהל.

בתחילה חששתי שהוא לא יבצע את השיר בגלל הגדר הגבוהה שהפרידה בין הבמה אלינו, אבל מסתבר שהוא יותר ספורטיבי משחשבתי...

תראו בעצמכם:

הבאה באה מחרוזת השירים, או בשם הקליט אך המפסיל יותר - ה"מדלי".

השיר הראשון נקרא בקיצור Beverly Hillbillies והוא פארודיה על Money For Nothing של הדייר סטרייטס.

את רוב המדלי פחות צילמתי בעיקר כי אַל התנועע הרבה ולא הצלחתי לתפוס תמונות טובות שלו.

נדלג לסוף המחרוזת, לשיר Gump שהוא פארודיה על השיר Lump של The Presidents of the United States of America.

ולשיר האחרון במחרוזת, לבייבי של אַל, הלהיט הראשון שלו - Eat It, פארודיה על Beat It של מי אם לא מייקל ג'קסון ז"ל.

השיר הבא היה מקורי בשם Craigslist, בסגנון הDoors.

הבא בתור היה Amish Paradise, פארודיה על Gangsta's Paradise של קוליו, אבל הייתי צריכה להשתתף בנפנוף הידיים אז לא צילמתי מספיק תמונות טובות.

הבא היה White & Nerdy, הלהיט האחרון של אַל נכון להיום, פארודיה על 'Ridin' של קמיליונר.

השיר הבא היה האחרון בהופעה אם לא מחשיבים את ההדרן, והוא עוד אחת מגולות הכותרת ההן...

השיר נקרא Fat והוא עוד פארודיה על מייקל ג'קסון, על השיר Bad.

חליפת השומן שליטה 3>

אל הודה ללהקה וירד מהבמה.

קראנו לו לחזור, ונחשו מה?

הוא חזר.

לבוש בבגדי הדרן הסטאר וורז שלו.

הוא התחיל לשיר את We All Have Cellphones, שהוא שיר ספק-מקורי-ספק-של-סולן-R.E.M שבו בעיקרון יש בית אחד שחוזר על עצמו לצליליו מנופף הקהל בטלפונים הסלולאריים שלו.

השיר הבא היה כמובן השיר הלפני אחרון, The Saga Begins, פארודיה על American Pie של דון מקלין.

הקהל הצטרף לשירה וזה היה מהנה ביותר למרות שאני לא מתעניינת במד"ב בכלל.

בסיום השיר הבא, Yoda, שהוא פארודיה על Lola של הקינקס, אַל עשה את הקטע שמכונה ע"י המעריצים הYoda Chant, שהוא... אממ...

תשמעו בעצמכם (ותתעלמו מזה ששומעים אותי. בבקשה):

כשההופעה נגמרה גראהם אמר שכנראה לא ייצא לנו לפגוש את אַל ושאל אם יש משהו שאנחנו רוצים להעביר לו.

נתנּו לגראהם את המרית שהכנתי ואת החולצה שאיתי הכין ואת ההדפסה המוגדלת של הציור שציירתי של אַל על פתק ה-Post-it עליה כתבנו את כתובות הטוויטר שלנו.

גראהם נתן לי 20 פאונד מתנה לחג המולד/חנוכה כדי שאקנה חולצה, והוא ולוּ נפרדו מאיתנו לשלום והלכו לפגוש את גיבורנו המוזר.

איתי ואני אצנו לקנות חולצות; הוא קנה חולצה של "Smells Like Nirvana" ואני קניתי סווטשירט של "White & Nerdy" כמו שתמיד רציתי.

יצאנו החוצה ופגשנו את חגילר וחבריו, איתם הסתובבנו באותו בוקר בחנויות קומיקס שונות.

אחרי שדיברנו איתם קצת עמדנו ללכת, והספקנו ללכת כ50 מטרים משם, עד שחגי התקשר.

הוא אמר שהלהקה יוצאת מהדלת בצד הבניין (אותה אחת שראינו את סטיב יוצא ממנה לפני ההופעה) ואמר שכדאי לנו לבוא כי אולי נוכל לפגוש את אַל כשייצא.

הלכנו מהר לצד הבניין וראינו שם התקהלות סביב סטיב.

הצלחנו לדבר איתו, חגי הראה לו את התקליט הישראלי שלו של "In 3-D" שכתוב עליו שהוא של "אל ינקוביץ' 'המוזר'", והצטלמנו.

עבר דיי הרבה זמן עד שמישהו מבפנים אמר שיש סיכוי שנוכל לפגוש את אַל אם נעמוד בתור על המדרכה, מה שכמובן עשינו במהרה.

אני הרגשתי כל כך רע בשלב הזה.

הייתה לי בחילת התרגשות, היה קר באופן מטורף (ככל הנראה כמה מעלות מתחת לאפס), והייתי צריכה באופן דחוף לשירותים.

אין לי מושג איך, אבל איתי וחגי הצליחו לשכנע אותי להישאר שם כל הזמן הזה, למרות שהייתי בטוחה שזה לא ישתלם.

ואז זהו.

הכניסו אותנו פנימה.

לחום היחסי.

כל התור נוצר מחדש בתוך האולם, ואַל עמד בסופו ודיבר והצטלם עם כל אחד ואחד מהמעריצים שלו.

גראהם ולוּ עמדו שם בצד ודיברו עם ברמודה, וגראהם אמר לי להגיד לאַל שאנחנו אלה שנתנּו לו את המרית.

כשהגענו לקראת סוף התור כל הגוף שלי רעד, גם מהקור ובעיקר מההתרגשות.

חגי היה לפנינו וביקש מאַל לחתום לו על התקליט ולהצטלם איתו.

הוא אמר שהוא הנציגות המבוגרת הישראלית ושאנחנו (איתי ואני) הנציגות הצעירה.

אמרנו לאַל שאנחנו אלה שהביאו לו את המרית והחולצה, והוא אמר שהוא אהב אותם מאוד ושזה מגניב ואני הוחמאתי מאוד על ידי כך.

אל חתם לחגי על התקליט, ואסף (חבר של חגי, שהתמנה להיות הצלם של מי שרוצה להצטלם עם אַל - כל מי שרצה תמונה נתן לו את המצלמה והוא) צילם אותם.

הגיע תורנו.

ביקשנו שיחתום על שתי ההדפסות המוגדלות של הפתק שלי, ואַל היה חמוד וחתם לשנינו כאילו לא היה תור של מלא אנשים מאחורינו שמחכים גם כן בקוצר רוח לפגוש אותו.

אסף אמר "group photo" והצטלמנו שלושתנו.

מיד אחר כך איתי ואני ברחנו החוצה לכפור, והתחלנו ללכת מהר לעבר תחנת האוטובוס שתחזיר אותנו הביתה.

בצג המגניב שבתחנה היה כתוב שהקו שלנו אמור להגיע עוד 20 דקות.

חשבתי שחיכינו בקור מספיק ליום אחד, אז התקשרתי לאמא ואמרתי לה שניקח את הרכבת התחתית.

כשנכנסנו לתחנת הרכבת ונראינו קצת מבולבלים, איש אחד שראה אותנו שאל לאן אנחנו צריכים לנסוע.

אמרנו לו "Kings Cross" והוא אמר שהרכבת האחרונה מחכה בתחנה וכדאי שנזדרז (השעה הייתה כבר אחרי חצות).

מרוב לחץ לא היה לנו כל כך מושג לאן ללכת, והאיש הזה היה נחמד מספיק בשביל להדריך אותנו לאן ללכת, ולהוביל אותנו לרציף הנכון.

הרכבת הייתה כמעט ריקה, אחרי קצת עיכובים התחילה לנסוע.

אחרי כשלוש תחנות ירדנו בקינגס קרוס.

חיפשנו את הדרך החוצה והתבלבלנו קצת, אבל לבסוף יצאנו ביציאה שהתבררה כיציאה הקרובה ביותר למלון שלנו, שכל מה שצריך לעשות כדי להגיע אליו משם הוא פשוט לחצות את הכביש וללכת קצת.

כל הרמזורים שעברנו בהם היו ירוקים.

זה היה היום הטוב ביותר בחיי.

Your face is real symmetrical..."
"...And your nostrils are so nice

עריכה 14 בדצמבר 20:27:

תודה תודה תודה תודה תודה תודה תודה, ותודה!

(למרות שכתבו "נקוביק" אבל אכפת לי מזה רק כי אני קטנונית מעצבנת)

מצחיק אותי שהתמונה שאמא שלי אמרה שהיא הכי טובה מכל מאות התמונות שצילמתי היא זאת שנבחרה לעמוד הראשי...

איזה כיף שהפעם הראשונה שאני מגיעה למומלצים (ולא לפוסטי התמונות המומלצים) זה על דבר כזה שכל כך חשוב לי (:

שוב תודה למי שהמליץ, ונתראה בפוסט הבא!

עריכה 23:27:

לשם הפרוטוקול הטעות תוקנה ועכשיו כתוב "ינקוביק", אז הכל בסדר.

אני אוהבת את ישראבלוג (:

אלה שרתיאל(ה).