שלומלום 3:

~~~

נתחיל בבשורה הכי חשובה בימים האחרונים:

*מוזיקת מתח*

שידרגתי את הנייד!!!!!!!!!!!!

*מחיאות כפיים*

כן כן!

ביום שני נסעתי עם אמא לקניון גבעתיים להתייעץ איתה ועם אבא (שהגיע גם - ישר מהעבודה) על שידרוג!

אז הנה המהמם החדשדש:

זהו.

נרגעתי *~*

~~~

אז, כרונולוגית - מה קרה מאז יום שבת:

הבר מצווה של אורן התקיימה בשבת בערב. היה מגניב ביותר... תמונות:

נורא השתעממתי בחלק מסויים אז צילמתי תמונות סוריאליסטיות עם הסכו"ם והכוסות P:

הנה-







 (זה צ'יפס -_-)


 (מצאנו שתי סיגריות זרוקות בתוך כוס מים...)
 (אז הכנסנו אל הכוס שארית של תירס שהיה זרוק על השולחן, ואורז XD)

היו ריקודים ובקיצור הזה מה-זה כיף!

~~~

למחרת (יום ראשון) הייתי נורא עייפה (מעניין למה!)...

אבל הנה סיפור מעניין (לא ממש)-

אני ואפרת כבר ביקרנו הרבה בתפוס פיס בעירנו (P:) כי יש לנו שם חוג ריקוד+יהל"ם.

יש שם תמונות של כוכבי לכת וגלקסיות וערפיליות. יש תמונה של כוכב הלכת מאדים (מארס...). מאדים הוא אמור להיות אדום. כנראה שהתמונה היא מספיק ישנה כך שהצבע האדום דהה ממנה ומה שנשאר זה כחול. מאדים כחול. אז קראתי לי "מכחיל". אני ואפרת כל פעם שאנחנו עוברות לידו, אנחנו מברכות את מכחיל לשלום...

אז לפני כמה ימים תלו אצלנו בבית הספר תמונות של אסטרונומיה וכאלה (לשמחתי הרבה, כי אני אוהבת אסטרונומיה D:). בינהן תמונה של מאדים. אותה התמונה שיש בתפוס פיס, רק באדום! מאדים אדום! איזה פלא! O:

תמונה של אפרת המאושרת ליד מאדים האדום:

גם ציירתי את הארוע המרגש *דומעת משמחה* D:

למחרת לא היה מעניין.

חוץ מזה שקנו לי את הפלאפון החדש... =.=

ולמחרת גם לא היה מעניין...

היום הלכתי שוב לחוג ציור (שמפעם הבאה יתקיים בימי שלישי ולא רביעי).

מה שיצא:

קישקושים מהימים האחרונים:

^ התאמנות על הצללה עם עטים

^ קומיקס מפגר

^ משועממת...

^ קשור לסיפור:

אני יושבת לי, מכינה את הבוחן פתע במדעים, ומפריע לי זמזום שכזה. אחרי איזה שתי דקות פתאום אני קולטת שיש לי דבורה על המבחן. יש לי דבורה חייה על המבחן שלי, רבע מטר ממני. חטפתי שוק... כריזה... מה שתגידו... קפצתי על השולחן ליד ואמרתי "אממ... למה יש לי דבורה חייה על המבחן?!..." ואז המורה באה ומעכה אותה עם הקלמר שלי -_-

^ סתם שורה אהובה עליי של ג'ון מהלפ...

~~~

טקסטים כבדים:

~~~

למה הם לא יכולים גם לאהוב אותם, לפחות לחבב?

הם היו כל כך חמודים, מוכשרים, מדהימים... הם חייבים לשנוא אותם רק כי אני מעריצה שלהם? הם חייבים להיות מגעילים כל כך כל הזמן? ככה הם נולדו? לא ניתן לשנו את זה? אכפת להם איך אני מרגישה כלפיהם? אני לא מוזרה, הם לא בסדר. טוב, אולי אני כן מוזרה, שונה, אבל זה לא אומר שהם צריכים לצחוק עליי בגלל זה!

אני גאה במה שאני והם גורמים לי לחשוב שלא כדאי לי. שזה לא נכון. שאני מעריצה משהו מוזר. ואני לא היחידה. והם ממשיכים. כל הזמן. הם אף פעם לא יתבגרו?

למה אכפת לי מהם אם להם לא אכפת ממני?

~~~

גיל ההתבגרות הוא כמו סתיו. עונה הפכפכה. יום ככה-יום ככה. שעה ככה-שעה ככה. שעה אחת - מתנהגת כשיכורה וצוחקת מכל דבר, ושעה לאחר מכן - שוקעת בדיכאון, רוצה להרוג את כל מי שפונה אליי, שיעזבו אותי לנפשי העצובה. ואז אני נזכרת שאני לא כזאת, ומנסה להבין מה הביא אותי למצב הזה. ולא זוכרת.

זה פשוט קורה. כמו שמישהו הוריד תא המתג. זה שחור-לבן. בלי אפור. כל העומק הזה, הכובד הזה, לא מתאים לי.

זאת אני, אבל לא אני. אני העמוקה, העצובה, ההיא שמתחבאת כשאני שמחה ומתפרצת שנייה אחרי. ההיא שכותבת דברים כאלה ומציירת דברים מחרידים.

ואחר כך, כשאחרים רואים את זה, זה לא יאומן שזאת אני. ההיא המצחיקה, מעריצת הביטלס העליזה. הם צוחקים על זה ובכל זאת מנסים ללא הצלחה לפרגן.

וזה מה שמחזיר אותי למצב העצוב. כי אני יודעת שזה לא אמיתי.

~~~

And I Love Him

I wish I was Linda

I wish I was Jane

I wish I was Rita

I wish to visit Penny Lane

I hope I could meet him

Like all of his fans

I would like to join him

For a silly little dance

But this will never happen

I yell when he yells

It's not fair, I really love him

Like everybody else

~~~

ככל שעוברים עוד ועוד שיעורי אזרחות, אני מתחילה לקבל את התמונה שאני לא מתאימה לארץ הזאת. למדינה הזאת.

שאני לא אמורה להיות שייכת ל"מדינת היהודים". אע"פ שאני מרגישה שייכת וגאה, בבית. אני חילונית - פושעת אוכלת בייקון - זה מה שאני.

"איך יכול להיות שאת אוכלת בשר וחלב ביחד?!" זה לא הגיוני.

אני שייכת, אבל לא.

~~~

טוב, GTG

ביי