ההרגשה הזאת של החוסר הזה כל כך מתסכל שמרוב התיסכול זה טראומה שמדחיקים כל כך עמוק בתוך הראש שאי אפשר לחזור אליה , אתה חי עם חוסר הזה ואט אט זה מטפטף ומראה לך שאתה כן יכול .
אתה יוצא ,מבלה ,שקוע בדברים חושבים לא פחות לך וזה מסיט את הדעת ולכך אפשר לראות מפעם לפעם חיוך קטן צץ לו מהפנים.
אך המצב יכול בשניה אחת להתגלגל למטה ברגע שאתה רואה את החוסר הזה ,שופע ביופיו אצל אנשים אחרים ואתה מסתכל בחיוך מהול בעצב כל כך עמוק שאף אחד לא מסוגל לתאר עד כמה .
מצד אחד את מאושר לראות אנשים מפגינים את כל אהבה אחד לשני ומעבר השני זה פשוט הורס אותך למה להם זה בא כל כך בקלות ,בחום , בתשוקה ,בהרמוניה כמו שאתה חולם שיהיה לך .
כל צביטה כזאת בלב עד שהוא כבר לא יכול להכיל את כל הצביטות בלב הזקוק נואשות לליטופים .
ואני בטוח שיש דברים שלי יש בשפע ולאחרים זה חסר אך החוסר הזה שבשבילי הוא חשוב כל כך זה פשוט אהבה וזה הפך את הקינאה היחידה שלי בחיים לכל כך גדולה.
אני מודה בזאת אני מקנא באנשים שיש להם אהבה ולי אין ! מה לעשות אני אחד כזה !
בבלוג זה
בכל הבלוגים
