תמיד השתדלתי להשאיר את התמימות.
גם כשנפלתי וקרסתי וחשבתי שאין מצב שאקום, קיוויתי שהיא תשאר.
שאוכל להתאהב כמו ילדה קטנה בכל פרק נתון בחיי. לפעמים הרגשתי שאני בונה חומות גבוהות,
אבל תמיד דאגתי להשאיר פתח, שהתמימות תוכל לחדור פנימה, ורק היא.
יש משהו נפלא ביכולת להרגיש, אבל זה פאקינג כואב.
מצד שני אם לא מרגישים , שום דבר לא שווה.
בדיוק ככה, הכל לשווא.

לא רוצה להפוך למכונה עם כפתורי רגשות בצדדים, שלוחצים עליהם ומשהו מתחלף במוח...