(הערה: פוסט זה נכתב כשחום הגוף שלי הוא קצת יותר מ 39...)

לפני שהתחלתי לכתוב ביצעתי תחקיר קטן, יש משהו נפלא בקלות המדהימה של המידע באינטרנט, לא נראה לי שאני אתרגל לזה אי פעם.

הקלדתי " depression" ב- google (מנוע החיפוש הכי שווה שיש, ושמישהו יעז להתווכח) ותוך מאיות השנייה זינקו עלי אלפי אתרים, שכולם עוסקים במחלה ההיא.

יש שם הכל : מאפיינים, דרכי טיפול, אנשים מפורסמים שלקו בקללה – כמובן שהיצר הרכילותי המפותח שלי שלח אותי ישר לשם (האם אני הבחורה היחידה שקוראת קודם כל את מדורי הרכילות?).

אני מניחה שכולנו מכירים את הנתונים:

נשים- אחת מתוך ארבע, גברים- אחד מתוך עשרה,

ילדים מגיל 12 עד 20 אחד מתוך חמישים.

חמישים אחוז מהחולים לא יקבלו טיפול.

סימפטומים : ריקנות, עצב, חוסר/ עודף שינה, העדר/עודף תיאבון, תחושת אשמה, העדר תחושת עתיד, מחשבות טורדניות על מוות, ועוד, ועוד ועוד...

החוויה שלי

עד עכשיו היו לי 2 התקפי דיכאון "גדולים".

הפעם הראשונה הייתה הגרועה ביותר.

נפרדתי מאיש מאוד אהוב, פרידה בהסכמה הדדית לגמרי והוא אפילו רצה שנחזור. בהתחלה לא הבנתי מה קורה לי: למה אני לא מצליחה לישון לילות שלמים, למה כלום לא מעניין אותי, למה לאוכל אין טעם, ולמה לכל הרוחות חייב להיות לי התקף בכי דווקא ליד המקרר של מוצרי החלב בסופר...

כל החברות נהיו פתאום נורא רגישות, "אני לא מבינה, יש לך

עבודה, את לומדת, חברים, הורים אוהבים, אז מה לא בסדר?"

ופיהקה לי ישר בפרצוף.

איך נהניתי לדעת כמה הרגשות שלי מעניינים בעיניהן.

ואז פתאום תקופה מסוימת הכל התנהל כמו שצריך: חייתי חיים מאוד מינוריים, בלי יותר מדי התרגשות, הבסדר הזה החזיק מעמד בדיוק כמה חודשים. הכל בעצם תלוי ברמת הציפיות, נכון?

הכרתי בחור נחמד ולראשונה מזה חודשים רבים "יצאתי" עם מישהו.

 זה לא נגמר טוב ואני הרגשתי כאילו רימו אותי.

רבאק, לא מגיע לי אחרי שנה של התנהגות מופתית קצת נחת? מה יש, מאגרי הנחת בעולם עומדים להתייבש?

ראיתי את זה מגיע שוב, ניסיתי להילחם ולא ממש הצלחתי.

למרות הספקנות שהשיחות עם חברות בפעם הקודמת נטעו בי, החלטתי לנסות שוב. אני אסתכן בבנאליות, אבל לפעמים הדברים הכי טובים קורים באמת במקרה. אבל הן עדיין לא יכלו לעזור לי.

הייתי על המסלול המהיר להרס עצמי וכנראה הייתי צריכה להרגיש ממש את התחתית כדי להבין שאם אני לא אתעשת מהר, אני פשוט לא אהיה יותר. ואז הגיעו השבועיים, הידועים בכינויים "השבועיים".

ההתמוטטות הגדולה הגיעה.

כנראה תזונה שמשלבת יוגורט ומכון כושר מדי יום אינה בריאה לגוף ולנפש, go figure...

עשיתי דברים שאני מסרבת לחשוב עליהם והכאב רק הלך וגדל,

לא משאיר מקום לכלום, אגואיסט שכמותו.

הפסקתי ללמוד בצורה הטובה ביותר כמו שאני רגילה, הפסקתי להיפגש עם אנשים שאוהבים אותי.

טוב נו, משפטים כמו "תיקחי את עצמך בידיים" ו-"אם תחייכי לעולם הוא יחייך אליך בחזרה" שהורעפו עלי מכל עבר לא גרמו לי להיות חברותית.

ביום האחרון של השבועיים קמתי בידיעה שאם זה מה שיגמור את הכאב, אז אולי עדיף שאני לא אהיה. אני לא יודעת אם חוויתם מחשבות אובדניות, זה מפחיד כל כך.

כי מבעד לערפל הכאב, קיימת הידיעה שרק אנשים משוגעים גומרים עם החיים של עצמם, אז מה למחשבה הזאת ולי?

התחילו להסתובב לי בראש תכניות אופרטיביות (מה שיוצא מהאגזוז, פשוט נרדמים לתוך המוות, זו הייתה השיטה שנראתה לי הכי שווה, רק שלא הייתה לי מכונית) אבל האמת היא שהייתי צריכה להתנתק מאותה תחושת ריקנות וברגע שהצלחתי לעשות את זה פתאום התחילו "חיים חדשים" , הרגשתי איך הערפל מתפוגג ופתאום קל לי לנשום.

בניתי לעצמי מן זהות חדשה, לגמרי לא דכאונית (מה שמנע ממני את היתרון שיהיה לי עד אז-  להפעיל סחיטה רגשית בלי לקבל מבטים והרמות גבה). והנה בערך שנה אחרי, אני רושמת את זה ונזכרת איך ביומיים הראשונים של הפרידה מתחושת העצב והדיכאון הייתי נורא עצובה, בכל זאת, הם היו חלק ממני במשך תקופת חיים לא קצרה ולא קלה...

ועכשיו אני דיי מפחדת מביקור חוזר, אני דיי בבאסה וחושבת שהדיכאון הנוכחי הוא קצת יותר ממצב רוח שנוצר פתאום שהשמש כבר לא זורחת, לא רוצה לחזור שוב לתקופה של הכאב המשתק הזה...

אז זהו... אני חוזרת למיטה עם אקמול בתקווה לקום למחר טוב יותר

שבוע טוב שיהיה לכם,

אם קראתם את הכל עד עכשיו אז תודה, מקווה שלא ביאסתי אתכם

אוהבת - אני