(את הפוסט הזה התחלתי לכתוב בערב של הפיגוע כשמבזקי החדשות ברקע
ורק היום היו לי את הכוחות לסיים אותו...)

אני יושבת מול דף ריק. בוהה, כמו מהופנטת. מחכה.
מתקשה לנשום. מתקשה להסיר ממנו את עיניי.
אולי בוהה היא מילה ריקה מדי, כי אני לא בוהה בו בחוסר מטרה,
אלא מסתכל עליו בעיון, בוחנת אותו, מתעמקת.
והדף ריק, אבל לא בשבילי. אם אני מסתכלת מספיק זמן אני מתחילה לראות הכל.
בדרך כלל כשאנשים אומרים הכל, הם לא ממש מתכוונים לזה.
אבל אצלי, באותה שנייה, באותו שבריר של שנייה,
באותו רגע (שהמילה הארה רק פוגמת בערכו) אני רואה הכל.
כל סיפור שאי פעם נכתב, כל מכתב, כל פתק שהושאר על השידה ליד הטלפון.
וזה רק במבט שטחי, שהרי כל אלה בעצם רק מלים, סימני פיסוק,
משפטים שמנסים לספר משהו, להגיד משהו, להתבטא.
ואם אני רק מטריחה את עצמי לעבור לשלב הבא, להיכנס בכל כולי לתוך אותו דף לבן,
לתוך אותו עולם אין סופי ולא קיים של מילים כתובות, ומילים שיכלו היו להיכתב,
אם רק אוכל לפקוח לרגע את עיני הדמיון, אוכל לראות את החיים עצמם.
והם לא במילים. הם אפילו לא כתובים בין השורות. הם פשוט שם. עוטפים את הכל,
מטביעים אותי באינספור משמעויות, חסרות פרטים, חסרות מאורעות.
אני כמעט מרגישה אותם, משערות ראשי ועד לאצבעות רגליי. שם.
לא זורמים, לא מתחילים, לא נגמרים. רק שם.
כמן משהו שמסביבו מתהווים פרטים. קטנים, גדולים,
פרטים שמצליחים להסתיר את החיים עצמם.
ואין שום דרך לתאר אותם כשהם עירומים. ללא הפרטים.
אין מילים לתאר את החיים. אולי צריך איזה סימן פיסוק, מן קשקוש מוזר שבעצם אומר הכל.
והוא יהיה בלתי קריא, ומן הסתם בלתי כתיב. קשקוש רנדומלי שבעצם לא אומר כלום,
ואי אפשר יהיה בעצם לטעות בכתיבת אותו קשקוש שהרי כל דבר שאעשה יהיה בהכרח נכון.
אין שום ברירה אחרת. כי החיים משתנים ככל שהם נשארים אותו דבר,
ולעד תשאר מידת השתנותם בכל רגע נתון כמידת קביעותם.
קביעותם במה בעצם, איך למדוד מה שכולל הכל, יחסית למה, יחסית לאיזה חוק,
באיזה משוואה אפשר לכלול את מה שכולל את כל המשוואות גם יחד, ובו זמנית מבטל את כולן?
הדבר שהכי מטריף אותי, בזמן שאני כל כך עסוקה בבהייה באותו דף ריק,
הוא העובדה שאנשים מנסים עוד להבין אותם.
סוד החיים, משמעות החיים, תורות החיים.
איך אתה יכול להבין משהו שמובן מאליו?
משהו שהוא כל כך ברור שאין שום דרך לראות אותו.
אם אתה נמצא בבועת זכוכית, אתה יכול להסיק מההשתקפויות השונות, ומשבירת קרני האור, את הצורה של המכל שבו אתה לכוד.
אם אתה משכיל, אתה יכול להבין מה זה אויר ולמה אי אפשר לגעת בו בעצם, או לראות אותו.
אתה לומד על אטמוספירות והרכבי גזים.
אבל החיים...הם יותר שקופים מאוויר. אי אפשר לראות אותם בשום דרך שידועה לאדם.
אפשר לראות את התוצאות שלהם ולחשוב שזה הדבר האמיתי.
תינוק צוחק, דמעה, פרח וכל אותם הדברים שעושים לנו צביטה בלב, הם כולם חלק ממה שהחיים יוצרים, ומן הסתם ימשיכו ליצור, למרות כל מאמציו של המין האנושי לשלוט בהם, לחסל אותם לפרקים.
לפעמים אתה יכול להרגיש אותם, אבל לא באותה מערכת עצבית שאנו מכירים.
לא, שם מרגישים רק את התנועה של תוצרת החיים כשהיא מתנגשת בך- הכאב, האושר? הפחדים, השמחה.
את החיים עצמם מרגישים במקום שלא קיים.
זה לא תחושת בטן. זה לא צמרמורת לאורך עמוד השדרה.
זה לא הגירוד באף כשמישהו איפשהו חושב עליך.
את החיים מרגישים במקום שאין לו אפילו שם, שלא לדבר על הגדרה או מונח. ושם, שם נמצאים הדברים הכי טובים.
הסיפורים הכי מוצלחים. ואם רק הייתי יודעת איפה נמצא המקום הזה, איפה הם מתחבאים, אולי הדף שמולי כבר לא היה ריק....

סופשבוע שקט ורגוע שיהיה לכם

שמרו על עצמכם

אוהבת אני