| 9/2003
 אחרי שבוע שלם ללא עידכון- חזרתי
הקדמה: עבר שבוע מאז הפוסט האחרון
בגלל חוסר זמן משווע לא פורסם אף פוסט (למרות שכתבתי כמה) ולכן הפוסט הנוכחי יהיה
ארוך מהרגיל, מחולק לפי נושאים (לא בהכרח לפי סדר התרחשותם)
אני מקווה שתהנו ולא תשתעממו באמצע...
ועכשיו סוף סוף אני אשתמש באופציה של הקו המפריד כדי לנסות לעשות סדר
שבו, תתרווחו בכיסא ותביאו משהו לנשנש כי זה יהיה ארוך ...
(אתם מוזמנים לדלג על חלקים לא מעניינים)
(נכתב באמצע השבוע אחרי שני הפיגועים)
קראתי את המשפט הזה דיי מזמן ולא הייתי זקוקה לו, אבל הדברים החכמים האלה צוללים כנראה אל הקרקעית, נחים להם עד שמגיע היום שהנפש באה ומגרדת מהם את הירוקת, עושה פוליש, שוכחת מי אמר ומתי, אבל זה עוזר לה ללכת הלאה.
ואחרי שגמרתי לקטר וכבר התלוננתי כל החיים מכל כיוון ומכל צד, צף ועולה אותו משפט,
שמישהו חכם שעבר את הדרך הזאת לפניי, השאיר למעני כמו סימני דרך שמשאירים למטפסי הרים.
והוא אמר לי:
כל יום הסתכלי על העולם כאילו זה יומך האחרון
וההכרה הפתאומית הזו בדברים שידעתי בעצם כל הזמן,
הכרת הפרידה הוודאית מהעולם הדפוק שמסביבי, ממלאת אותי לפתע בהמון אהבת חיים.
כל הדברים המרגיזים הופכים לחולשות אנושיות מעלות חיוך, כל היופי שזרוע מסביב ביד פזרנית כאילו בדרך אגב, לוכד לפתע את העין כאילו לא היה כאן אתמול.
על המרפסת עציץ קטן עז צבע נלחם בשרב ומנצח, מטוס קטן ומשוויץ חותך את השמיים בקונדסות ומשיג את מהירות קולו, מגינת המשחקים שלמטה עולים קולות צרחניים של ילדים קטנים שרק רוצים דברים של אחרים והאימהות המותשות שלהם נראות לפתע הדבר הכי חמוד בעולם...
ושום דבר לא נראה לי עוד מובן מאליו ואני כבר מתגעגעת לשיגרה הטובה והמוכרת, שרציתי פעם לברוח ממנה.
ואז אני קמה בבוקר פשוט אחרת כמו איזו תיירת שהאריכו לה את הוויזה והנה היא הרוויחה עוד יום ואולי תרוויח עוד שנה ותספיק לעשות עוד כמה דברים שהיא אוהבת.
ומה פתאום החיים הם חרא, ואני משאירה את כל הבעיטות ללהקות הרוק שכיף להם
כי הם יכולים לבעוט וקל להם, והם יכולים לייבב בסולם מינורי שהם דור מחורבן שנולד לעולם מחורבן ויש להם עוד הרבה בקרים לקום מאוחר עם פנים חמוצות.
אבל אני, שמקיצה אל כל בוקר חדש, מביטה בחלון אל המציאות וכל מה שנראה בימים של דיכי כמרוץ חסר תכלית, הופך לנגד עיני לתנועה הרמונית של בני אדם
ששוזרים את החוטים לרקמת חיים מופלאה אחת...
ומה שאני אומרת כאן יכול להישמע עצוב מאוד, מפני שבשביל לאהוב משהו אתה חייב להיות מודע לפרידה ממנו. אבל דווקא מההכרה העצובה של הקץ והסופיות, צומחת לה עליזות פשוטה, בריאה, כי הקצתי אל בוקר חדש שהדבר הראשון שאני עושה בו הוא לשתות קפה ולקרוא בעיתון בדאגה רבה על היכחדות הקרנפים בזמביה ואח"כ אני מתפנה להקשיב לקולות שמשמיעה יונה מטופשת על אדן החלון שלי, ולראות איך החתול רחוב השחור שמתחת לבית מגרגר ומזיז את הזנב בתאוות צייד...
וכל העסק הסבוך הזה פועל באיזו חוקיות מסוימת שרואים אותה רק אם מודעים לאפשרות
שמחר או מחרתיים כבר לא תראה אותה.
ומהבית שלי אפשר לראות את הכבישים המרומזרים ואת תנועת המכוניות המחוררות את האוזון כמו איזה משחק נהדר מתומרן להפליא.
ובסך הכל אני נאחזת בכל זה וחושבת איך חטאתי לחיים כשהתלוננתי כל הזמן, נשבר לי.
ביום שישי נסעתי ברכבת... הנסיעה הזו באה לי בדיוק בזמן.
אני אוהבת לסוע ברכבת הרבה יותר מאשר סתם באוטובוס.
יש משהו מיוחד ברכבת ובסוג האנשים שנמצאים בה, בכלל בתוך רכבת שנוסעת בלילה
לדעתי אפשר לרקום סיפור חיים שלם, עם התחלה אמצע וסוף.
כל המחשבה הזו התחילה לי כשעמדתי ברציף, מחזיקה ביד כרטיס נסיעה וממתינה ועבר איזה אבא עם שני הילדים הקטנים שלו והוא חיכה שתעבור רכבת ארוכה ארוכה כדי שהם יוכלו לראות איפה אמא ואבא נפגשו... אני חושבת שראיתי דמעה בזווית העין שלו והתחלתי להריץ בראש כל מיני מחשבות על למה הוא לוקח ילדים קטנים שבקושי מבינים לראות איפה אמא ואבא נפגשו ועניין אותי למה הוא היה עצוב ואיפה האמא...
כולה נסיעה של חצי שעה נסעתי אבל הספקתי להוציא דף ועט ולרשום משו בהשראת המחשבות...
רכבת נשחקת על המסילה, עוצרת בשיעול קולני. הוא מתיישב בקרון מספר חמש,
מוציא את ספר עבה, בקבוק מים קטן, כריך. חולץ נעליים, מרים בתנועה חדה רגל אחת,
מצמיד אותה אל בטנו. מתבונן החוצה, נזכר.
יש ימים בהם הוא מתמלא חדוות נדודים. הוא עולה לקרון ומשתחרר לאט מתחושת המחנק העירונית, מהשגרה. מקום אחר. מתיישב, מתרווח מתארגן לקראת נסיעה ארוכה. תחושת מסע. תמיד הוא נזכר בה בהקשרים לא צפויים.
עכשיו מצטרפים לו שניים. החורף והרכבת המשתעלת. תמיד היא אמרה לו שכלי התחבורה המועדף עליה הוא כרכרה רתומה לסוסים, מיד אחר כך רכבת ואת המקום השלישי חולקים אופניים עם סלסלה קדמית, רצוי אדומים ופיל הודי.
עברו חמש שנים בערך מאז נסע בפעם האחרונה ברכבת. נסיעות לבסיס, מתישות,
מטלטלות גוף כואב, צוואר תפוס. לפי מה שהוא הבין היא אמורה להיות כאן היום.
הוא מרגיש קצת טיפש ופאתטי, אבל מצד שני יותר טיפש ממה שהיה אז הוא כבר לא יהיה.
הוא מתרגש פתאום. לא מתאים לו להתרגש ככה. הם באותו הקרון.
יש כאן כנראה בכל זאת יד מכוונת, עם קצת עזרה ממנו.
היא עולה לקרון. גוררת רגליים ברישול אופייני. מתיישבת מולו. רגע של חרדה משותפת,
רעד, חיוך נבוך. הוא אוהב אותה שהיא נבוכה. משהו מתרכך בה.
הוא עושה עצמי מופתע, לוחץ את ידה בחום, מחייך. חיוך אמיתי. היא מתיישבת מולו.
"שלום," היא אומרת, צרודה מעט. "די קלישאתי להיפגש ככה, לא?"
תמיד אותן תובנות משעשעות, אותו מבט חתולי מתפנק, אותה ש' מודגשת. ממיסה. הוא עונה בחיוך טיפוסי, ממזרי, "קלישאתי אבל צפוי" שוב חילופי דברים מושחזים, מילים מנתרות נחבטות מזו אל זה בקלות הישנה, המוכרת.
שיחה קלה, חנופה, התעדכנות יבשה ומנומסת.
היא מוציאה חפיסת שוקולד, שוברת אותה במרכזה ומגישה לו מחצית, בחיוך קל.
"אז מה בעצם קרה לנו?" הוא שואל בישירות אופיינית. היא נעה במקומה בחוסר נוחות, מתחמקת. מבררת לאן הוא נוסע. בנימינה. מוזר, חשבה לעצמה. מעולם לא הייתי בבנימינה. עושה רושם שזה מקום שמתאים לניהול רומן. ניהול רומן. מושג ארכאי משהו.
ניהול רומן בבית הבראה. למה תמיד היא חושבת מחשבות כאלו. אוויליות. מנותקות.
הוא מתבונן בה בזמן שהיא הוזה. כל כך טיפוסי להם. היא מרחפת והוא קודח מחשבות במבטו. היא מוציאה כריך ענקי מהתיק, עטוף.
מקלפת את העטיפה. נוגסת בו לאט.
הוא ממשיך להביט בה במבט הזה שלו, השובב.
היא נעה באי נוחות במקומה. מסיטה תלתל בהיר וסורר אל מאחורי האוזן.
מוציאה סריג תכול מהתיק ומתעטפת בו.
"זה מזכיר לי את הקומזיץ ההוא, על החוף. היה לך קר,"
היא מחייכת קלות. משפילה ריסים. תוהה מה יש בו שעדיין מצליח לצבוט אותה כל פעם מחדש. אפילו עכשיו. מטח גשם שוטף את הקרונות ושובר את השתיקה.
"תמיד העדפת את החורף," היא אומרת וכבר מתחרטת בליבה על האמירה הסתמית והמיותרת. הוא מצדו היה עונה לה שהיא קצת כמו החורף בשבילו ושהוא היה טיפש ופחדן
ויהיר והוא בעצם לא ממש מבין למה הוא הזדרז ללכת.
וכשהוא מסתכל על הדרך שבה היא משעינה את הראש על החלון ועל הסומק בלחייה כשהיא מרגישה שהיא יצאה משליטה מתחשק לו לחבק אותה ולא להרפות יותר לעולם.
היא מתעניינת בספר שהוא אוחז, מסדרת את משקפיה ומביטה בכריכה.
גוש מפתיע ומעליב של דמעות חונק פתאום את הגרון שלה.
היא נזכרת בתחושת ההחמצה, בהתכווצות הקשה הזו בבטן כשעזב. נרעדת. היא קמה ממקומה. "זו התחנה שלי. אני יורדת," היא אומרת.
הוא מחייך לעברה. "תהיי בקשר." היא מתרחקת לעבר היציאה.
הוא מביט ברעמת התלתלים הבהירה, משעין ראשו על החלון. הוא שטוף דמעות.
וקצת על הרגלי השינה שלי...
במשך כל השבוע אני נכנסת למיטה ומסתדרת בדיוק בתנוחה הנכונה, אני מתעטפת בשמיכת הפוך עד שנדמה לי שאני עומדת להיחנק,
אבל זה כל כך נעים עד שאי אפשר להרפות.
אני חושבת מיליון מחשבות...שוקעת או אולי מרחפת, מה שבטוח הוא שעזבתי את הגוף שלי מזמן. אני נרדמת, מתמוטטת לתוך הכרית, אולי בכלל מתה ובכל בוקר קמה לתחייה.
השליח של העיתונים הבן-זונה מגיע שוב עם האופנוע שלו ונעמד מתחת לחלון החדר שלי.
אבל ביום שישי זה לא היה ככה...
הלכתי לישון מחובקת, וזה הרגיש הכי טוב בעולם
ובניגוד לכל מה שלא רציתי שיקרה זה כן קרה, פחדתי... אני לא יודעת אפילו ממה בדיוק פחדתי אבל זה היה שם ולמרות שהרגשתי בטוחה, ואהובה ומוגנת מכל העולם עדיין פחדתי למרות שלא רציתי אולי משהו דפוק אצלי ואני לא יכולה פשוט להרגיש לגמרי את הרגע בלי לחשוב כמה צעדים קדימה, על כל ההשלכות ויכול להיות שזה בגלל שהכל קרה מהר מידי ולא היה לי הרבה זמן לעצור לרגע ולחשוב עם עצמי בכל מקרה, ללכת לישון ביחד זה הכי כיף בעולם- וזה בדיוק מה שהיה לי בסופשבוע האחרון...
ואיך אפשר להתעלם מהתוכנית הכי מדוברת (מאז שנגמר לא נפסיק לשיר) -קחי אותי שרון
וחשוב לציין שרשמתי את זה לפני שידעתי שהיא בחרה ביואב החתיך (כמה צפוי)
פשוט כמו שאמרתי, לא היה לי זמן לפרסם
אגב הכותרת של הפוסט הייתה אמורה להיות
(למי שמתעניין): זייני אותי שרון
מצד אחד אני חובבת טלוויזיה אך לא אוהבת במיוחד את מונופול
הרייטינג "קשת", מצד שני אני גם לא מחבבת במיוחד את ז'אנר
ה "ריאליטי TV" החל מדייטינג בשלישיות, דייטינג בשרשראות
ועד דייטינג מעורב (בעלי חיים במסווה של בני אדם). אך מצד
שלישי, בתור רווקה (לשעבר) בעלת שניים שלושה עקרונות, בכל זאת קשה
לי להתעלם מהתופעה שנקראת "קחי אותי, שרון".
המחשבות שחלפו בראשי והתגבשו למילים משקפות את העניין האישי
והאנושי שלי - השוויתי כמיטב יכולתי ביני ובין שרון, בין המאהבים
המעטים שהיו לי ובין 15 בחוריה, בין הגישה הפסיבית-אגרסיבית של
החברות והאמא שלה, לאלו שלי. השתדלתי להחליף את רגשות הקנאה
בתירוצים מנומקים ולהעלות תהיות אמיתיות ואולי להמשיך בשלוות חיי,
אז כן, זהו פוסט "סערת שרון".
היא הכוסיות הראשיות, בוגרת ובעלת ניסיון, "מתקרבת לשלושים" או
במילים פחות עדינות "לחוצה על חתונה"...
בעלת קריירה מוצלחת, מנהלת תיקי לקוחות בחברה מתגמלת, יש לה תואר במינהל
עסקים. יש לה קלפים מנצחים: חיוך מקסים ורגליים ארוכות, והיא יודעת בדיוק מתי לשלוף אותם, כמו דילר מנוסה. היא זכתה לחשיפה תקשורתית: הציגה את הקישקעס שלה
בטלוויזיה במקוםלכבס את הכביסה המלוכלכת בבית.
היא מעדיפה לנסוע מרחקים קצרים באופניים,אולי רק בגלל שעדיין אין לה אוטו.
לשרון יש חברות סטייל איה ושירלי. מפרגנות.
למרות שאין לה מושג בספורט, המשפט החביב "הוא פשוט לא בליגה שלה"
נאמר בליווי אנחת צער (הצער אינו על הבחור הנזרק חלילה, אלא ביטוי של "כמה קשה להיות יפה ומבוקשת" או אולי "כמה קשה להיות חברה של יפה ומבוקשת")
ומה עם הבחורים? באמת מקבץ מגוון, עם פנייה לכל קהלי
המטרה: רופאים, ברמנים, עולים חדשים, שכירים, עצמאיים
ואפילו בעלי זיקה דתית. בעיקר טמבלים, שזה תואם את הייצוג
באוכלוסייה. נכון שאין ייצוג הולם לקהילה ההומו-לסבית-בי-טראנס,
אבל סביר להניח שיש להם אלטרנטיבות.
אחד איש עסקים ממולח, אחר הוא רופא רגיש ורומנטי, אחד
הבטיח לה את הירח...
אבל ברצינות, מה שמפתיע אותי באמת הוא היחס של הגברים
למותג הזה שנקרא "שרון".
מידי פעם יוצא אחד מהגברברים בהצהרה שהוא חייב לנצח. אולי הם חושבים
שהם בסוג של ספורט אתגרי. אף אחד לא רוצה את שרון באמת, הם
רוצים לכבוש את היעד, לנצח רק בגלל שאפשר. זה דווקא נשמע לי מוכר, מהחיים.
שרון חיה בסוג של פנטזיה שבה הקשר בין אהבה למציאות הוא מקרי
לחלוטין. הרי בסוף התוכנית, הקונספט מחייב אותה להתאהב
במישהו והוא חייב לאהוב אותה כבר מהפרק הראשון. כמה רייטינג
יהיה לתוכנית אם בחיר ליבה, לאחר שגבר על שאר המועמדים,
יגיד שבעצם היא חמודה והכל, אבל הוא לא בנוי לקשר.
"זייני אותי שרון, ואחר כך אני בקושי אזכור איך קוראים לך"
נו, וזה לא קורה בחיים?
אין לי רעיון לסדרת המשך, אני מאחלת להם שיפליגו לתוך
השקיעה בהונדה השקופה צהובה שלהם ושהוא יישא אותה מעל מפתן
הווילה באשקלון...
זהו... לא מספיק?!?
שיהיה לכולם שבוע מקסים
אוהבת המון- אני
(חייבת להוסיף שנסעתי בשיעור נהיגה 80 קמ"ש באיילון וזה היה ממש כייייף)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
