ביום שאחרי, הייתה דממה. אנשים דיברו בשקט, כמעט בלחש. אף אחד לא ציפצף ברמזור, אף אחד לא דחף בתור. כולם הילכו על קצות האצבעות, משפילים מבט. ההלם היה נורא.
יצחק רבין נרצח.
בכיכר מלכי ישראל התאספו אלפים, גם ליד בית משפחת רבין ברמת אביב ומול בית ראש הממשלה בירושלים, וברחבת הכנסת, ובהר הרצל. פינות זיכרון מאולטרות הוקמו ברחבי הארץ. אזרחים התגודדו סביבן, מדליקים נרות, שותקים, בוכים. אף אחד לא רצה להיות לבד. יצחק רבין נרצח. שום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה.
אחרי כמה ימים התחילו הניתוחים. דיברו על כך שהאסון הנורא הזה ישנה את פני החברה בישראל, מלמעלה עד למטה. אמרו שאנשים יתחילו סוף סוף להבין שגם אלימות מילולית היא מסוכנת. שכתובות נאצה הן הסתה, שצריך לחשוב פעמיים לפני שמשמיצים.
המכוניות התמלאו בסטיקרים. "די לאלימות", "חבר אני זוכר", "לא נשכח". על האוטובוסים נתלו דגלי ישראל. עם אחד. כולם חברים של כולם. המשטרה חקרה כל מי שנחשד בצל צילה של הסתה והעיתונים דיווחו בהרחבה.
ואז כולם חזרו לשיגרה. לאט לאט, אבל בטוח.
פוליטיקאים חזרו להשמיץ ולהאשים אחד את השני, נהגים חזרו לצפצף ולחתוך, אנשים שוב דחפו בתור.
כתובות נאצה, פוסטרים מעליבים, קללות, מכות, דקירות, רצח, אונס, שוד. שום דבר לא השתנה באמת, זה רק היה נדמה, זה רק היה לרגע.
והיום, שמונה שנים אחרי, אפשר כבר לקבוע בוודאות : לא למדנו כלום.
לא על סובלנות, לא על גבולות, לא על עצמנו.
עולם כמנהגו נוהג
ישראל אחרי רצח רבין היא בדיוק כמו ישראל לפני- רק בלי יצחק רבין