סוף סוף נגמר השבוע האינסופי הזה
כל כך חיכיתי לרגע הזה, להגיע הביתה לזרוק את התיק ולבכות
כל הדרך באוטובוס התאפקתי ונשכתי שפתיים
הגעתי, סובבתי את המפתח, בדקתי שאין אף אחד בבית ואז הכל יצא החוצה
בכי משחרר, לגמרי..

אלפי פטישים מרקדים לי בראש עכשיו
מליוני סכינים חודרים לתוך בטן, לאורך ולרוחב, לא משאירים מקום ריק מכאב
ואני נשכבת על המיטה, על הצד
מרפה את כל השרירים, ואפילו מוצאת עונג בכאב ההתמלאות עד פקיעה,
ההזדחלות האיטית, ההתרוקנות..
ואת כל מה שיש בפנים, בתוך הבטן, צריך לפרוס לפרוסות דקות , שקופות
ולאט לאט זה יהפך לאסופה של חוטים פרומים אבודים, של שנאה עצמית ממוקדת,

של ציפיות לא ראליות אלא רעליות
וכל זה בסופו של דבר יצטרף למשהו לא מוגדר שאי אפשר להבחין בוודאות מהו
בכלל כשאני עומדת מול עצמי אני מאבדת את האבחנות, לא יודעת מה קודם למה,

אהבה או אושר ומה בעצם ההבדל?

אני רוצה להאמין שזה יהיה היום הרע האחרון של השבוע
כי כמעט כולם לפתע נעלמו לי- האושר, האהבה ואני מרגישה פתאום כמו בימי צום
ואני יודעת להקשיב לכל מי שרק רוצה וצריך אוזן לשפוך בפניה את הצרות שלו
אבל אף אחד לא שם כדי לשמוע אותי, ואפילו קצת, כדי שיצא החוצה ולא ישאר בפנים
ואני מחפשת ולא רוצה להאמין שאין בעולם הזה אף אחד שיכול להקשיב לי,

אבל באמת להקשיב
וכבר שכחתי איך אני מצליחה למצות את תעצומות הנפש שלי כשיש בסביבה מי ששומע..
פתאום בלי שום הכנה מראש אני מרגישה ריקה, כאילו יש בי משהו דפוק מהיסוד, לא שלמה עם עצמי ומתכווצת בפינה מול המון זוגות עיניים נוצצות ומאיימות שמשתקפות בתוכי בחושך
ולפעמים רוצה להנפיק צו 8 לפרויד, אולי הוא יסייע לי להבחין בין תשעת זנבות החתול בקצה השוט, אולי יגן עליי מהאשמה והבושה.. כי אני מפוחדת ומנסה ללקט קמצוץ של אומץ ולהשאיר שובל משמעות כמעט בכל יום ולא להרגיש שהזמן חומק לי מבין הידים בלי הבחנה, ותוך כדי מצמוץ נעלמו להם עוד שעתיים ומנוחה קלה עם הראש על הכרית נהפכה פתאום לארבע שעות שינה שגם ככה לא מספיקות לכלום..

אהבה. מה אני צריכה בשביל אהבה?
אתגר אינטלקטואלי, שלווה וחום, להרגיש נוח עם עצמי, לגדול, להתרגש, לדעת לקבל
ובין כל המרצפות של התהליך הזה למצוא מה יש בי לתת
ואני לא סומכת על אף אחד שיצליח לשכנע אותי שיש מה לתת ושכל היכולות שלי הם לא פרמטר קבוע אלא סקאלה
ובגלל כל הסיבות שהזכרתי, אני לא מוכרת לעצמי את הערכים הקיצוניים אלא נהנת מהממוצע של עצמי, מנסה לפרוח כשאני עולה מעבר לממוצע ולהיות קצת אנונימית כשאני מתחת לממוצע
רוצה להפיק מעצמי יותר מכל צורת חיים אחרת על פני כדור הארץ
משתדלת להנות מהרגעים הגנובים של ההשתמטות, של ההרפיה
מסתכלת במראה ואומרת לעצמי שאני חשובה, ובמשך היום מנסה להמשיך למלמל לעצמי את המנטרה הזו כדי להמשיך לשרוד עד סוף היום.. כי זה מה שמחזיק אותי ומונע התמוטטות וקריסה של כל המערכות ביחד וגם כל אחת לחוד

מצטערת על הפוסט המדכא, אני צריכה לצבור כוחות מחודשים לקראת השבוע החדש ובינתיים מאחלת לכולם סופשבוע מקסים!

אוהבת עד אינסוף

אני