מנסה ללמוד למבחן בתנ"ך.. כל דבר קטן מסיח את דעתי ומוציא אותי מריכוז
למדתי בינתיים בסה"כ שלוש פרקים (מתוך מליון) וחשבתי על איבוד התום וההתבגרות
ההתבגרות חייבת להיות מלווה באיבוד התמימות? אי אפשר להתבגר ללא אובדן התמימות? ברגע שאיבדת את התמימות, זה אומר שהתבגרת? (כמובן, שזה לא הסממן היחידי לדעת שהתבגרת, אבל אחד החשובים שבתהליך ההתבגרות).
ואתם שואלים בטח למה לעזאזל חשבתי על זה..
למדתי על סיפור גן עדן, סיפור שלדעתי משולב בו הרבה דמיון, יצירתיות, מחשבה והמון תמימות..
חשבתי על סיפר גן עדן כאלגוריה לתהליך ההתבגרות.
כלומר, גן עדן, הוא סימלי, הוא לא באמת ´גן´, הוא שלב.
גן עדן מסמל את הילדות, את התום, את התקופה הפרה-התבגרותית.
כשאדם וחוה מגורשים מגן עדן, הם לא מגורשים ממקום מוחשי, הם מגורשים מהילדות.
הם מגורשים מהילדות, כי הם הם יודעים יותר מידי וכאן נכנס תפקידו של עץ הדעת.
עץ הדעת, גם הוא לא עץ אמיתי, כמובן, לא עץ עם עלים, גזע ושורשים. עץ הדעת, הוא אותו הידע, שאנחנו רוכשים. לא ידע של בית ספר, או אוניברסיטה. אותו הידע שנקרא ´חוכמת רחוב´. אדם וחוה ידעו יותר מידי, הם איבדו את התמימות.
אתם בטח חושבים לעצמכם, מה הנחש מסמל. הנחש הוא טריגר, זרז, הוא זה שזירז את תהליך ההתבגרות. זה שגרם להם להתבגר בין לילה לעבור מילדות לבגרות, מגן-עדן אל מחוצה לו.
אדם וחוה מסמלים אותנו, את המתבגרים ולאו דווקא באופן של גיל, מה שקרוי גיל ההתבגרות.
אני לא אוהבת את ההגדרה ´גיל ההתבגרות´, ´גיל ההתבגרות´ יכול להיות גם בגיל 30, או 40, או 50, לאו דווקא בגיל העשרה.
ברגע שנתבגר, נגורש. נגורש מגן-עדן.
לכל אחד יש את הנחש שלו, הטריגר שלו.
לכל אחד יש את עץ הדעת שלו, ה´חוכמת רחוב´ שלו.
כל אחד הוא אדם, כל אחת היא חוה.
לכל אחד יש את הגן עדן שלו, הילדות שלו.
ואלוהים? אתם בטח שואלים מי הוא אלוהים בסיפור?
אלוהים הוא המציאות.
הוא מסמל את המציאות, המציאות שמוציאה אותנו בעל כורחנו מחוץ לשערי גן עדן.