נראה לי שלכל אחת יש את המעגל המחבק הזה של חברה הכי טובה שהיא למעשה העוגן האמיתי בחיים הסוערים של כל אחת- חוץ ממני, לי אין אחת כזו.. זה לא שאני לא רוצה, פשוט נסיון מר וכואב שהתרחש יותר מידי פעמים לימד אותי לקח וגרם לי לפקפק במושג הזה שנקרא "חברה הכי טובה"
איפשהו בסוף כיתה ח' בערך הפסקתי לבטוח בבנות המין היפה הקרובות אליי ומאז היו כמה נסיונות כושלים לפתח איזשהו קשר מלב אל לב עם אחות גדולה פוטנציאלית שתמיד רציתי..
משיהי שתדע שאני לא במחזור אלא סתם עצבנית.. שתדע שבאמת התחלתי היום דיאטה והקוראסון שאני אוכלת עכשיו זה על חשבון הקלוריות של אתמול, מישהי שאפשר להגיד לה בלי שתעלב "עכשיו תשתקי ורק תקשיבי"
מישהי שתיהיה שם אם אי פעם אני אחליט לזרוק אותו לכל הרוחות אבל גם בשנייה שהוא יחליט שזה לא אני זה הוא ותאסוף איתי יחד את השברים..
מישהי שתיהיה שם כשאני ארד מהבמה עם האוסקר ביד
מישהי שתשאל "ומה אמרת לו?", "ומה אמרת לו אחרי זה?", "ומה הוא אמר?" וגם תרצה באמת לשמוע תשובה
מישהי שתבוא לישון איתי כשאני ארגיש לבד, שאני אוכל להתקשר אליה באמצע הלילה בלי סיבה מספיק טובה
מישהי שלא תעיר לי ש"עכשיו זה לא זמן לבכות"
מישהי שלא תשכנע אותי שהשמלה יושבת עליי בול, כשהיא לא
מישהי שתישאר כשכולם יעזבו, שתנחם בכשלונות ותשמח בהצלחות
מישהי שתחבק אותי כשרע וזו תיהיה ההרגשה הכי טובה בעולם
האם באמת יש מישהי כזאת?
אם כן אני מורידה בפניה את הכובע ומקנאה בחברה שלה
בינתיים אני אמשיך לחפש את שלי, עוד קצת, עוד לא התייאשתי לגמרי..
שיהיה שבוע חורפי ונעים לכולם..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
