החברות עם "החברה הכי טובה" דומה להתאהבות הראשונה.
זה התחיל בגיל המסוכסך ההוא בתחילת התיכון שבו נדמה כי הקרקע רוטטת מתחת לרגליך, התאהבתי ונתתי אמון בקלות. במקביל, בעטתי בכל מה שסבב אותי ונחשב בעיני פאסה.
רק המוסיקה שאני שמעתי היתה ראויה, רק הספרים שאני קראתי היו משמעותיים, רק המחשבות שאני חשבתי היו עמוקות ואת הרגשות שאני הרגשתי - ובכן, אף אחד בעולם לא חש כך לפני. רק אני ידעתי מהי התאהבות אמיתית,
רק אני חשתי צער ורק לי היתה חברות אמיצה ואמיתית ומפוארת.

אני זוכרת איך היא באה אלי בפעם הראשונה הבייתה. ואיך ליוויתי אותה חצי דרך הבייתה והסתכלתי עליה וחשבתי שמצאתי שלל רב, מצאתי לי נפש תאומה..
פעם נכנסתי לחנות ספרים. בהיתי במדף השירה בחיפוש אחרי משהו... משמעותי.
המוכרת שאלה מה אני מחפשת. אמרתי לה שאני רוצה לקנות ספר לחברה שלי.
"איזה ספר?" היא שאלה, ואני חשבתי לרגע ואמרתי באמונה של ילדה קטנה
"אני רוצה ספר גדול מהחיים". והיא הביטה בי במעשיות מהולה בבוז ואמרה לי
"נו באמת, אין דבר כזה גדול מהחיים.. תתבגרי". ככה אמרה המוכרת בחנות הספרים. זה מה שחשבתי עלינו, שאנחנו גדולות מהחיים.. אני מניחה שבמובן הזה לא ממש התבגרתי. אני יכולה עדיין להתמסר באיזה סוג של קלות ראש. אני עדיין מתאהבת באנשים. כבר התאהבתי בראש של אנשים, התאהבתי בטירוף של אנשים, התאהבתי באיך שהם שותים את הקפה, או בכמות הבצל שהם אוכלים, התאהבתי בכמה אנשים שהיו לחברים טובים. הכי טובים. ואם הייתי קצת יותר חדת ראייה ופחות מתאהבנית, הייתי נזהרת.
אולי.
אבל אחרי זמן מה אני לומדת לאהוב גם את הטעויות שלי. מביטה בהן מהצד, ואפילו שחלקן עדיין צורבות את הזיכרון, אני לא
מצטערת עליהן. אני חושבת שצלקות זה דבר סקסי.
אבל דבר מכל אלה לא דומה ללהט ההוא של ההתאהבות בחברה ההיא, זאת שהפכה בן יום לחברה הכי הכי טובה. איך היינו יושבות שעות ביחד בחדר שלי או בחדר שלה רוקמות מעשיות, איך נהגנו בגילוי לב מוחלט זו בזו.
אפילו לא היינו צריכות לנדור נדרים ולהשבע בשבועת דם.

לא עבר הרבה לפני שגיליתי לה את הכמוסים בסודותי והיא גילתה לי את שלה. הרבה לפני שניחמתי אותה בפרידה מאהבתה הראשונה, והיא ניחמה אותי. הייתה אפילו תקופה שכתבנו זו לזו מכתבים קורעי לב מלאים בסבל ובצער, ושיבחנו את עצמנו וניתחנו את עצמנו והאמנו לעצמנו.

איכשהו, בלי ששמתי לב, היא ואהובי התקרבו ונהפכו לידידים טובים..
עכשיו אמורה היתה להגיע רעידת האדמה הגדולה. אבל אני שיצא שמי לשימצה כאדם אימפולסיבי עם דם חם, הייתי שלווה למדי (הכל באופן יחסי). אבל זה היה כאילו שהתמונה קיבלה לפתע פוקוס, החתיכה החסרה בפאזל נחתה במקומה, ואני כבר הייתי במקום אחר- במקום של מי שגילתה את האמת. לא רק האמת הספציפית (החברה הכי טובה שלי מאוהבת בחבר שלי) אלא במקום של האמת הכללית על חברות ונצח והתנהגויות אנושיות שיש לקחת בחשבון.
נאלמתי דום. אני, הפטפטנית הראשית, הדם החם קפא בעורקים.
הנה כל מה שחשבתי שאנחנו קרס. ולא הבנתי איך היא היתה מוכנה לתת לזה ליפול, איך היא לא נלחמה כדי שנהיה. איך לא נלחמה בעצמה. איך היא הסכימה להפסיד אותי. אגו מאנייקית אני, אף פעם לא מבינה איך מוכנים להפסיד אותי.
ככה לקחה את מה שהיינו והפכה אותנו לעוד דרמה למשרתות. ולא רציתי לשתף פעולה ולהתנהג כמו בטלנובלה ולצעוק ולבכות ולמרוט את שיער ראשי.
היה לנו עבר משותף ומשמעותי. והווה זהיר.
לא גילגלתי אותה מכל המדרגות. הכל קרה מחוץ לי.
כל השיחות והסודות, ומי אמר למי ובאיזה הקשר, כל אלה מתו עכשיו.
זאת היתה הפעם הראשונה שנפגעתי ככה מבנאדם שחשבתי שבחיים לא יעשה לי רע.
חשבתי שאני סופסוף יכולה לחלוק משהו עם מישהו שמבין ממש למה אני מתכוונת ומה אני רוצה... צללתי לתוכה.
ונפלתי על התחת. ומאז האמון נהרס..לגמרי
אחר כך שיכללתי קצת את החברויות שלי, אבל המשכתי לצלול לתוכן כאילו אין לי זיכרון בכלל. כאילו אני לא מבינה את
האפשרויות. כל פעם מחדש חשבתי שהנה, פה זה לנצח ואפשר לאכול ממתקים ביחד בלי חשש וגיליתי שיש מגוון אפשרויות, שונות ומשונות, ליפול על התחת.

ועכשיו אחרי נפילה דיי כואבת אנחנו לא מדברות
כבר 5 ימים..