משום מה המוסכמה המקובלת היא שאהבה שבורה כואבת בלב..
אני לא בטוחה, אצלי היא כואבת בבטן, ובריאות, ולא נותנת לי לנשום.
טוב, זה לא שהנזלת שנובעת מהבכי הבלתי פוסק עוזרת לפתוח  את מעברי הנשימה, ובסופו של דבר אני הופכת לארנבת וורודת עיניים  ונוטפת ריר. לא מחזה משובב נפש, אני חייבת להודות.
לא זכרתי איך זה.
ערמומית הנפש שלנו, לא זוכרת כאבים, או כמו שאמרה לי דודה שלי שעמדה ללדת את ילדה השני: "את חושבת שאם הייתי זוכרת כמה כאב לי בלידה הראשונה הייתי נכנסת שוב להריון?"
זאת אומרת, אני זוכרת את עצמי לפני שנה בערך,
שוכבת במיטה ומייבבת, ואני זוכרת איך הכרחתי את עצמי לקום וללמוד,
רק להמשיך לזוז, אבל לא זכרתי את התחושות..
כנראה זה טוב.
גם אני, אם הייתי זוכרת שזה יכול לכאוב כך, אולי הייתי מוותרת.
הכאב הזה שלא זוכרים כמה הוא עמוק אבל מצד שני גם אף פעם לא שוכחים אותו זה לא בלב,
זה ריקנות כזאת גדולה בבטן התחתונה שאי אפשר להשקיט אותה על ידי שום עזרים טקטיים
והכי כואב זה שכשבאמת פשוט האהבה מתה, אין מה לעשות, לא טיפול נמרץ ולא החייאה. פשוט מתה.

כבר הרבה זמן כדור קטן בבטן צעק לי שמשהו כאן לא בסדר..
ובאמת היה משהו לא בסדר, רק שאני בחרתי להתעלם, הכי קל להתעלם מסדקים שעם הזמן רק גדלו וגדלו והפכו לשברים שהתנפצו סופית ביום חמישי בלילה, בצעקות, בכי אינסופי והרבה הרבה כעס
אמרתי דברים לא ממש יפים, צעקתי בקול רם את מה שהיה בלב, הטחתי בו דברים קשים
כל כך כאב לי שרציתי שיכאב גם לו.
לא הבנתי איך הוא מוותר כל כך מהר, לא הבנתי למה בעצמי דחפתי אותו להחליט "כן" או "לא"
לא הבנתי למה בסופו של דבר הוא אמר את המילה האחרונה
לא הבנתי למה שלוש וחצי שנים נגמרו לא יפה, נקברו עמוק באדמה
לא הבנתי למה דחיתי את הקץ עד שהסכין שננעצה לי בלב הייתה כואבת, בלי נסבלת
לא הבנתי למה הכל פרץ החוצה בזמן הכי לא מתאים
לא הבנתי איך נתתי לו לפגוע בי, לשבור את ליבי לאלפי רסיסים
וישבתי ובכיתי ולא ידעתי מה לעשות
והדבר היחידי שיכלתי לחשוב עליו זה להתקשר לאדם הכי חכם שאני מכירה, שידע להגיד לי את מה שאני צריכה לשמוע, שאני אוכל לבכות איתו בטלפון בלי לחשוש ובלי שהוא ישפוט אותי, התקשרתי לבת דודה שלי, הבנאדם הכי מדהים בעולם כולו, והיא שכבה לה שם באיכילוב, מתאוששת מניתוח, והייתה לה שיחה ממתינה וחיכיתי, התעקשתי, ידעתי שהיא תבין אותי והיא תדע מה להגיד לי כדי לגרום לי להפסיק לבכות כמו ילדה בת ארבע.. ובאמת כך היה, היא גרמה לי להבין שזה לא סוף העולם ובמילים העדינות שלה הצליחה לגרום לי לחשוב צעד אחד קדימה על הבוקר שאחרי וכל שאר הבקרים בלעדיו שיהיו קשים בהתחלה כי בכל זאת השגרה שלי התשנתה, ובכל זאת טוב שזה קרה והכל פרץ החוצה ככה כמו שהוא בסערת רגשות
היא הזכירה לי את מה ששכחתי או העדפתי להתעלם, אנחנו כבר לא באותו ראש, לא מחפשים את אותם דברים, כבר נגמר הדבק הזה שהחזיק אותנו יחד, לא היה את הניצוץ, ההתרגשות, האושר של הביחד
כנראה שהיא צודקת ואני צריכה כבר להכיר אנשים חדשים, לא להיות תקועה באותו מקום שלוש וחצי שנים, פרידות חזרות, מריבות פיוסים וחוזר חלילה.. זה כבר מיצה את עצמו, לגמרי..
אולי הדבר היחידי שאני מתחרטת עליו זה לא העובדה שזה נגמר, אלא הדרך, הצורה שסיימתי את זה, אני לא רוצה שככה נזכור את כל הקשר, שאהבה הראשונה שלי תיזכר כמשהו כאוב שנגמר לא יפה..

עכשיו אני רוצה לבד, להרבה זמן
לזכור מי אני
להכיר אותי מקרוב
לפני שאני אוכל להיפתח שוב למישהו אחר, להעניק, לרצות לאהוב ולהיות נאהבת בחזרה
ועכשיו, קר, כל כך קר שם בחוץ..

לא יאמן שאחרי כל מה שעברתי בסופשבוע הזה אני חיה ואני כאן
לעזאזל הכל,
אני כאן