הלוואי יהיה בי כוח עוד מעט
לא להישבר כאן למולך
הלוואי יהיה בי כוח
לא ליפול על ברכי
מכובד אהבה

הלוואי יהיו עיוורות עיני כל זמן שתישאר
שלא אראה את פניך
שלא אושיט ידי ליותר
עוד מעט
עוד מעט

אפצע את ידי עד ישותקו
לא יתקרבו אל גופך
המוכר
האהוב
שאפי לא ישאף את הריח
אלהים, את הריח,
שלא ארד על ברכי
שתישאר.

הלוואי יהיה בי כוח עוד מעט
לא להישבר כאן למולך
הלוואי אהיה חזקה עד שתעזוב
זו תהיה נקמתי היחידה...

עד מתי ימשיך לכאוב לי?
כנראה עד שייגמרו הטיפות המלוחות שאני כל כך מנסה להסתיר וזה לא ממש מצליח לי.
מעניין למה אנשים אומרים שעושה להם טוב לבכות.
אולי כי הטיפות המלוחות מגיעות לשפתיים וזה טעים להם (אני דווקא אוהבת מתוק).
אולי כי זה מחזיר אותם בשניה אחת לילדות, לתינוקוּת, שבה כשרע אז בוכים ויש מישהו שיודע ומבין ומסלק מייד את כל הרע (עוד לא מצאתי אותו).
קצת קשה לי להגדיר בדיוק מה אני מרגישה.
כבד לי נורא וחנוק, אין לי חשק.
אין לי גם חשק להסביר למה אין לי חשק.

אפשר להחיות פרח נובל?