אני מרגישה אבודה, אני לא יודעת לאן אני הולכת. אני לא יודעת לאן אני שייכת. תעזבו אותי.
כבר כמה זמן אני מדדה לעבר תחנת האוטובוס, נוסעת לבי"ס, יושבת בשיעורים וכלום
אותם מורים, אותם שיעורים, פה שיר חדש בספרות, פה קלוז חדש באנגלית, פרויקט חדש במגמה.
אבל מעבר לזה, אותו אי רצון ללמוד. אותו חוסר ענקי במוח שלי.
אני לא יודעת מה המקום שלי פה, במערכת, אני לא יודעת איך אני עוד לומדת ולא נגמרו לי הכוחות.
פאקינג שנה אחרונה, יב´, ואני כל כך עייפה כבר. 12 שנה מאחורי, וזה ריק שמה, במוח.
לא למדתי כלום. לא יודעת כלום

לפעמים פשוט בא לי להתנתק מהכל...
לא לשמוע ולא לראות אף אחד...
אני חושבת שאני מתחמקת מעצמי, מנסה להתעסק במשהו כדי לא לחשוב יותר מדיי על מה שעובר עליי...
מתעסקת בבעיות של אחרים, נותנת עצות, ושוכחת את עצמי בדרך.
לא נורא... אני במילא לא מבינה כבר כלום, ובמקום להכנס לדיכאון מזה, אני פשוט משלימה עם זה. כבר לא ממש אכפת לי...
אני חייה את החיים, מה שיהיה יהיה, לא בא לי להתעסק יותר מדיי בשאלות קיומיות,
לא בא לי לשאוף לשלמות ולעוד דברים שלא קיימים בעולם הזה...
לא בא לי לנסות להבין מי אני ומה אני ומה צריך לשנות.
לא בא לי לחשוב על עצמי בכלל. אני מעצבנת את עצמי.
אני יודעת שעוד כמה ימים זה יעבור, ואחר כך זה יחזור שוב...
נמאס לי מהמצבי-רוח הקיצוניים האלה... אני כבר לא יודעת מה אני מרגישה

I want to go back to believing in everything and knowing nothing at all