לא, זה לא דמעות. זה... סתם, נכנס לי משהו לעין.
העדשות מפריעות לי.
אני מצוננת.

אני פאקינג בסדר גמור.

כבר בכיתי יותר מידי וכבר לא מרשה לעצמי לבכות. בולעת את הדמעות, מסדירה את הנשימה. ממצמצת, מחייכת.

אבל בפנים אני רעבה. רעבה למגע, לחום אנושי, לשקט. למילים שאפשר להאמין להם ולא לפחד מה יגיע מעבר לסיבוב.

רעבה לצחוק חופשי, סתם ככה כי טוב לי.

אתם לא יודעים מה יש לכם עד שהוא נלקח ממכם. עד שבוקר אחד הוא כבר לא חלק מהחיים שלכם, וכל מה שקיוויתם וחלמתם נשבר לחתיכות זכוכית קטנות וחדות.

ואני מנסה להסביר את עצמי אבל שמתי לעצמי מחסומים, יותר מידי, כדי שהשיטפון לא יתפרץ, לא יטביע אותי.
מנסה להשאיר את כל המחשבות האלה רחוק ממני, לבנות חומה כזאת שתגן עלי מעצמי.
מהפחדנות שלי, מחוסר האונים שלי. מהייאוש, מכל החסרונות הקטנים.

אבדתי את הצפון. אבל אני לא זוכרת אפילו למה רציתי להגיע לשם.