עשיתי את הטעות של להביט בחיי ולנסות להבין משהו כל מה שראיתי זה בלאגן אינסופי של ניגודי אינטרסים אינני בטוחה מה אני עושה הלאה, או למה, לא יודעת מה חשוב ומה לא.. ומשום מה יש לי תחושה שאני צריכה להחליט מה חשוב, לעשות קצת סדר בראש ועד שהכל יתבהר קצת יותר מה שנשאר זה.. רק להמשיך לקוות שיהיה לי טוב מחר, מחרתיים, עד סוף השבוע, עד סוף השנה, מתישהו.. רק להמשיך לקוות שהבחילה הקיומית שמלווה אותי די הרבה תעלם.. שכמו האריה, אמצא את האומץ שלי ואקח את הצעד הנכון- לא לפחד. רק להמשיך לקוות שבזמן כלשהו גם הוא יגיע, לא משנה אם זה יהיה על סוס לבן, חיפושית צהובה או אוטובוס של דן לא לוותר לא להתייאש, להמשיך לקוות, לראות את ההווה, לקחת נשימה עמוקה ולצעוד עוד צעד למחר. זה מפחיד אני יודעת, זה גורם לי להתייאש הרבה יותר אבל אין ברירה.. העתיד נמצא שם, טוב או רע, ולי אין את האומץ לצעוד צעדים כל דבר לא מוכר מרתיע אותי עד אימה אבל... גם הקיום היום לא עושה לי יותר מידי טוב.. מנסה לחשוב עם הראש ולא עם הלב, כי הלב פוחד אני בן אדם רציונלי לא עושה כלום בלי לחשוב לכאן ולכאן ובסוף לא עושה דבר הראש מפחיד את הלב והלב משתק את הראש והכל נשאר אותו דבר ויש מתח באוויר ויש תסכול שמחכה לצאת ולא יודע איך והוא יוצא, כי בסוף נגמר לו המקום בפנים. הוא תמיד יוצא על האנשים הלא נכונים, מבולבל לא מובן לא מוגדר. כי לא לשם הוא היה אמור להגיע. איך מתגברים? עושים צעדים אבל אני צריכה הבטחה, לקרוא רק את הדף האחרון של הספר, לדעת שבסוף לא משנה מה, הטובים ינצחו ואני אהיה מאושרת.. אני מוכנה לסבול בשביל הסוף הטוב אבל אף אחד לא יכול להבטיח לי אותו ואני? אני עדיין קפואה ומחכה..