פרק כל כך גדול מהחיים שלי נגמר
למרות שכל תלמיד רק רוצה לסיים בצפר, כל תלמיד שונא את זה ומתפלל שזה יסתיים,
עכשיו כשזה סוף סוף קורה אני מרגישה ממש מוזר, מין צביטה בלב שמסמלת סיום תקופה, חלק בחיים שלי
ואני לא יודעת מה למה לצפות,וגם לאף אחד אין חוברת הוראות..

למרות שהשניות עוברות לאט והימים לא נגמרים,
חופשת פסח קורבה מתמיד, אחריה כבר לא לומדים באופן רשמי, כולם עסוקים בבגרויות המתקרבות
שמחים שהם סוף סוף מסיימים את "הבית ספר המסריח הזה"..
ואני? אני קצת עצובה..
לא כי אני לא רוצה להתבגר - את זה כבר עשיתי ממזמן
ולא כי אני מפחדת מהצבא - אני לא (טוב נו, קצת)
אני פשוט אוהבת את האנשים האלה שהכרתי, ואני יודעת שלמעט הקרובים ביותר אליי.. אני כניראה לא אראה אותם יותר.. את החבר´ה שעושים איתם צחוקים בהפסקות, את הדביל הכיתתי שתמיד זורק הערה מטומטמת בשיעור שגורמת לך למות מצחוק... את אלה שבכו איתי, ואת אלה שצחקו איתי..
ועכשיו? רק עכשיו, שנגמר הזמן והמסך יורד על החלק הזה בחיים שלני נזכרתי להוקיר ולאהוב את מה שהיה..

אני חושבת איך שהזמן עבר כל כך מהר, כמו חול בכף היד הוא התמוסס לי ולא משנה כמה שניסיתי לעצור אותו מידי פעם..
אני זוכרת את היום הראשון של כיתה ט´.. כשכל אחד היה עם החברים שלו.. איזה טפשים בני אדם - נזכרים לאהוב רק בסוף..
אני זוכרת את הפעם הראשונה שנכנסה כל מורה לכיתה שלנו, אני זוכרת את "היציאות לשירותים" רק בשביל להתאוורר מהשיעור המשעמם..
אני זוכרת שהברזתי והלכתי לים..
אני זוכרת שחייכתי שקיבלתי ציון מעולה... אני זוכרת גם שלא הופתעתי ;-)
אני זוכרת את הקיוסקים בחוץ שתמיד התלוננו שהם יקרים, אבל מעולם לא הפסקנו לקנות אצלהם..

בינתיים עושים תמונות אחרונות למזכרת וזה מה שישאר בסוף, הספר מחזור עם התמונות וההקדשה לכל אחד.. גדולתה של המצלמה ושל הכתב בכך שהם אינסופיים וביכולתם ללכוד רגע בזמן ולהפוך אותו לנצחי.. חשבתם על זה פעם? גם הזיכרון הוא נצחי אך מוגבל יותר, כי אחרי הרבה הרבה זמן הוא לובש צורה פחות ופחות ברורה..

אני אתגעגע..
לריח של ילקוט חדש מלא בדברים חדשים לגמרי, ולכאב הבטן המוזר שהוא גורם..
לספירה הפנאטית אחורה של ימים עד החופש
לתחושה הזו של יום שבת לפני מבחן בתנ"ך, כשיש עוד מחצית מהפרקים ללמוד, והטבעה עצמית באמבטיה עם לחיים שטופות דמעות נראית בטוחה יותר מלנסות ללמוד..
להרגשה הזו, כשמקבלים טופס מבחן שמאוד נלחצתי ממנו, ולראות שאני יודעת את כל התשובות..

לקבל מבחן כזה בחזרה.
לטון של אנשים שמבקשים ממני את הסיכומים שלי בפסיכולוגיה
להרגשה שיש כשמסיימים ללמוד למבחן חשוב, כמה שעות לפני הזמן..
כשמבינים משהו במתמטיקה אחרי שהוא נראה סתום במיוחד..
 

אולי אני מעדיפה להיות שקועה בעבר כי נוח לי יותר להביט על 12 השנים שאני עוד מעט מסיימת בהצלחה,
מאשר על עשרת החודשים הבאים עד לגיוס שאין לי מושג איך אעבור, ועל השנים שאחרי, שנראות רחוקות כל כך..

הולכת מחר לבית ספר רשמית בפעם האחרונה
עם רגשות מעורבים של שמחה, עצב והתרגשות
אני מניחה שהמשפט "כל סוף הוא התחלה" תופס פה
רק שאני לא יודעת התחלה של מה..

(אגב, בעקבות כניסת מים לפלאפון הקודם שלי וחוסר יכולת של טכנאי סלקום לתקן אותו
החלפתי פלאפון, זה החדש עם מצלמה שנראה כמו צעצוע ודיי מסובך להפעלה
נמחקו לי כל הזכרונות ומספרי הטלפון, אין שום גיבוי, הכל הלך
אחרי שעיכלתי את העובדה ש189 מספרים ששמרתי במשך שנתיים לא ישוחזרו לעולם
ראיתי את החיובי שבדבר, לפחות עכשיו יש מקום למספרים חדשים..)

שיהיה סופשבוע מהנה