בא לי לצרוח, לצעוק,להשתולל, לבכות, להתרוקן מכל האיכסה שבפנים..
אני לא יודעת מה עובר עלי. מלאת אנרגיות חיוביות ושליליות גם יחד ומרוב אנרגיות אני מתפוצצת..
הדמעות עומדות כבר בזווית העין
כלום לא משמח אותי. רוצה ליצור ליזום להתלהב, לחכות לצפות, להתרגש וכלום
אני לא עצובה או משהו, אפילו לא בדיכאון, מין שפיות נחמדת מלווה אותי כבר כמה שעות וטוב לי בתוכה..
אני מרגישה שהיא זמנית, כמו השקט שלפני איזושהי סערה..
אני מרגישה שיש לי מליון קצוות לא סגורים וכשהם יתחילו להיסגר או להיפרם לגמרי אני שוב אהיה באחד מהמצבים האלה שמבלבלים את רוב האנשים שאני מכירה..

לילה וחושך בחוץ, הירח בטח יפה היום, אבל לא רואים אותו מכאן..
אני אוהבת את הלילה, עם כל השקט שלו, רק בלילה אפשר להבין עד כמה השמים גדולים..
מסתכלת למעלה ורואה אינסוף של שחור ויודעת שכולו שמיים ושכל השחור הזה הוא בעצם כחול
מקשיבה לשקט הזה, מידי פעם עוברת מכונית, כאילו כדי להזכיר לי שאלו החיים האמיתיים,
שאני עדיין כאן ושכאן שום דבר לא מושלם, גם לא השקט, גם לא הלילה..

רציתי לצאת היום בערב, למלא את הגוף ברעלים, בעיקר אלכוהול, להפגש עם חברות, להתלבש יפה,
לצחוק משטויות, להתחיל עם בנים (בעצם שיתחילו איתי-אני מהמתביישות), 
ובסוף נשארתי בתוך 4 קירות מוגנים, מגינים..
רוצה שמישהו יאהב אותי שיבוא ויחבק אותי, שיגיד לי שבשבילו אני מושלמת ואם רע לי אז לא נורא- מחר יהיה טוב ואין אף אחד כזה. אני לבד..

מה יהיה איתי?