"ולא כמו בעבר ולא כמו שדובר
הכל עומד לא זז.
עצב גשם אהבה, לא משנים דבר
משהו מת, משהו נגמר.
אהבה רחוקה ברכבת תחתית שחוצה בלונדון איזושהי כיכר,
לי כותבת "קצת קר עכשיו, מתי אתה בא?"

מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה,
שנתחמם, שלא נקפא, שלא נשתגע.

זה משתנה אבל לאט ומשנה כל כך מעט
איפה אני ואיפה את?
את לא כאן את בראש את ברכבת תחתית
ואולי את בכלל לא אמיתית
והמצאתי ש... קר וש... איכפת לך
מתי אני בא."

(אם כבר לבד- החברים של נטאשה)

שוב ממחזרת מילים של אחרים, כי נגמרו לי המילים.
כל המחשבות שלי כבר נחשבו על ידי פעם ולא מצאו עדין מנוח.
קשה לי לכתוב מתוך הערפל הזה שמסתיר לי את החיים, את התנועה ואת הרעש.
מוקפת צלופן, שומעת את הרשרוש המכני שלו, מרגישה שהאויר דומם, שהאבק שקע שהרגע עבר.
כבר כתבתי את המילים האלה פעם, אולי הן נשמעות אחרת, אבל מרגישות אותו דבר.
צריחה.

צריכה להתחדש, להתנקות להתנער מכל זה.