הרגע שממנו פחדתי , לראות אותו שוב, לא חשבתי שהוא יקרה אחרי כל כך מעט זמן,
חשבתי על הרגע הזה פעמים רבות ואפילו חיכיתי לו, שיחזרתי בראש שוב ושוב איך הוא יראה, מה הוא ילבש
ואני? אני אחייך? אולי מבט מפתה? - זה כבר עבד בעבר
חשבתי שהלב יפעם בחוזקה , יחפש את הדרך החוצה אליו
שתיהיה ציפייה כמו פעמים קודמות - להרגיש שוב את האהבה שלי זורמת ,
עושה גלים בתוך גופי ומערבולות בתוך דמי...
וכשהגיע הרגע פתאום ראית אותו, לובש את החולצה שאני אוהבת
בדיוק אותו הדבר , כמו לפני חודשיים
מחייכים, אומרים שלום, הולכים אחד לצידי השני
הברות , מילים , חצי משפטים
כבר לא חושבת על כלום - מה לומר , איך לחייך, הכל בא בטבעיות..
ובלב? הלב ריק ... אין כלום , אין ציפייה

לא דיברתי הרבה, לא הצלחתי, ניסיתי לאסוף את המילים הנכונות
אבל הן גלשו בחזרה אל קרקעית הבטן שלי
מה כבר יכלתי לומר שלא נאמר לפני זה?
שאלתי את עצמי איך יכולתי לתת לו ללכת ומיד אחר כך הבנתי שלא יכלתי לתת לו להישאר
ואני מקשיבה, שומעת אותו מדברת וחושבת לעצמי שזה לא בשבילי,
שהוא לא בשבילי מכל הבחינות, אני השתנתי מן הקצה אל הקצה והוא בכלל לא
ועכשיו הדרישות הרבה יותר גבוהות, למרות שאני בעצמי לא עומדת בהן..
דברים השתנו מאז הפעם האחרונה שהתראינו
לקח לי דקה להתרגל אליו שוב.. הוא יצא מחיי לפני חודשיים ופתאום נכנס שוב
לפעמים צריך שייעלם לך מישהו מהחיים כדי לחוש בחסרונו,
ולפעמים אפשר לחוש שלא חשים בחסרונו, וזה סימן שנגמר כבר קודם, ואני, כרגיל, מבינה לאט

זהו , הולכים הבייתה, אומרים שלום
אפילו בלי נשיקה של נימוס על הלחי וחצי חיוך .
זה הרגע שממו פחדתי
זה הרגע שבו הבנתי
שיש רק חלל
ריק
הוא פסע אל מחוץ לחיי, ואני רק הבטתי אל גבו המתרחק במבט שקט