יום השואה כבר פה. הוא הגיע כל כך מהר, לא הספקתי להתכונן בכלל
אומרים שאצל אנשים שהיו בפולין, ה"קליטה" האמיתית של הדברים, ההפנמה, מגיעה ביום השואה הראשון שלהם אחרי המסע.
זה יום השואה השני אחרי המסע ועדיין לא הפנמתי לגמרי..

בשנה שעברה יצאתי לפולין, המסע לפולין..
לא טיול ולא חו"ל - פולין - המסע
לא שוכחת, גם לא רוצה לשכוח.. מתמודדת, מנסה, זה קשה
כשהייתי שם, רק בלעתי מידע בצורה עיוורת לחלוטין, היום שנה אחרי, אני עדיין לא מתמודדת.
אני זוכרת, אחרי שחזרנו לאוטובוס, כולם רצו למחברות לכתוב ואני הצצתי מהחלון, זוכרת הכל בראש. רק בראש.
קשה היה לי לכתוב אז, קשה לי גם היום.
במשך כל השמונה ימים שהיינו שם כאבתי וקצת בכיתי, לא היו לי התפרצויות.
הייתי מסוגרת בתוך עצמי. זה לא היה דבר חדש, אבל אני לא אשכח את  הטקס האחרון באושוויץ, שם נשברתי.
בכיתי כל כך הרבה
"לכל איש יש שם" זה היה נושא הטקס.. ושם בעצם נפל לי האסימון ולא יכולתי יותר
זו הייתה החוויה המשמעותית והכואבת ביותר שעברתי בחיי הקצרים
אחרי הטקס אמרתי לעצמי שאני חוזרת לשם - לבד.
אני חייבת להיות שם, בכל המקומות האלה שוב.
אני רוצה להבין יותר טוב, בלי קבוצה, להתעכב במקומות שארצה בזמן שלי, בשקט שלי.

אני זוכרת שהגענו לטרבלינקה, והכל מסביב היה לבן, ירד שלג שכיסה את הכל, גם את המסילות
בעיקר את המסילות
ויער לוחפובה, הושמדה שם קהילה שלמה, שלושת אלפים אנשים בתוך שלושה בורות לא גדולים במיוחד.
הלכנו באותו יום ביער, התרחקתי קצת מכולם, ניסיתי לחשוב,
והיו שם בורות מגודרים ופחדתי שבכל מקום שבו אדרוך יש גופות, פחדתי לדרוך.
אני חושבת שרציתי חיבוק אז, אבל רק התחפרתי בתוך המעיל..

עברה שנה וראיתי הרבה שם, עברה שנה ואני מרגישה שבקושי חודש עבר, עברה שנה ויש כ"כ הרבה לספר,
אבל לא הכל יוצא, חלק עדיין נעול בפנים - סגור, מתעכל, לאט-לאט,
עברה שנה ואני יודעת שאחזור לשם, לכל המקומות כולם, כי אני רוצה לחזור ולא לרעוד, להסתכל על הכל, לראות, לדעת, לא לפחד, להתמודד עם העצים הדקים והגבוהים האלה, אלה שכל רוח מעיפה אותם, להתמודד עם היער שסובב את טרבלינקה, עם כל היערות, עם החושך שם.
ראיתי הרבה, אבל לא הכל.

לקחו אותנו אתמול להצגה "מיזריץ'" בצוותא
השחקנים היו מדהימים וההצגה ליוותה אותי למשך כל היום

סיפרו איך שרדו 7 יהודים בעליית גג מעל בית של הגסטפו
החלטתי לא ללכת השנה לטקס בבית ספר שעושה המשלחת
אני אשאר בבית ואביט דרך החלון לראות איך למשך 2 דקות העולם נעצר
האנשים יוצאים מהמכוניות ועומדים באמצע הכביש ופתאום הכל ממשיך כרגיל

אני מקלידה את כל זה, ובזווית העין הטלוויזיה משדרת סרטים ותוכניות ליום השואה. והכל בשחור-לבן.
משום מה נדמה לי תמיד שהשואה היתה בשחור-לבן. כמו סרט רחוק משנות ה-40.
סוג של הכחשת שואה פרטית שאני מנסה להילחם בה כל כך, אבל לפעמים היא חזקה ממני כי איך אפשר באמת להאמין שדבר כזה היה.
הולכים באושוויץ ורואים ערמות של שערות. חדר עם רגליים תותבות.
ארון ענקי של משקפיים מאחורי זכוכית
איך זה לעבור את אושוויץ בלי משקפיים? ואלה שהיה להם מספר גבוה? אולי אפילו לא ראו לאן לוקחים אותם, עד שהריחו.
ואושוויץ נראית כמו פארק. ירוק שם. כמו לפיקניק. כמו להכעיס. הייתי רוצה שתהיה אפורה ודהויה.
אבל הצבעים שם חזקים, הירוק כל כך ירוק, והשמיים כחולים.
והירוק כבר כיסה את כל החום של המוות,
ויש שם אמא ואבא פולנים, עם ילד בלונדיני קטן, שרק היה חסר לו בלון של מקדונלד'ס ביד.
ליד בית הקברות של וורשה, במרחק ראיה, יש סניף של מקדונלד'ס.
אנשים שם אוכלים המבורגרים, ויש מתחת קבר אחים ענק. 10,000 איש.
ולקחתי איתי אבן קטנה מהרחבה של הסלקציה באושוויץ. היא שמורה איתי.

אז אני יודעת. זה היה באמת.
ובסרט על שינלדר, בין כל האנשים האפורים, יש ילדה אחת עם מעיל אדום.

אם הייתי חיה לפני 60 שנה, זאת בטח הייתי אני.