הדבר היחיד ששווה משהו בעולם הזה - אהבה.

ולמי שלא הבין וחשב לתומו שהעיקר הוא סקס, כאן הזמן לתקן את הטעות הזו. מדובר על אהבה. אהבה של אדם לאדם, אהבה עצמית ואהבה בין גבר לאישה- אמיתית, כנה, בלי משחקי כוח, בלי התעלמות והתעללות רגשית שמהן סובלים כולנו, גם גברים וגם נשים.

אנחנו חיים בעולם של מלחמה וטריטוריאליות, והכל יכול להיכנס לקטגוריה הזו, החל מפוליטיקה על כל גווניה החומים כהים, המשך בדת (שימו לב- דת, לא אמונה. אמונה לא גורמת למלחמות) ועד מין ומערכות יחסים. ואני שואלת את עצמי בזוועה ובזעם איך הצלחנו לקחת את הדבר הכי מדהים בעולם ולהפוך אותו למאבק מתמשך שכרוך בכל כך הרבה סבל, איזה חבורת מוכשרים אנחנו שהצלחנו לקלקל את הפוטנציאל היחיד שיש לנו לאושר אמיתי, איך הצלחנו לבלבל את השפה היחידה שהיא בינלאומית ולהפוך אותה לבלילה חסרת פשר?

מגדל בבל, אתם יודעים, נפל בסוף, כולם מתו שם.

ניספו ברעש גדול של מפרקות מתפצחות שנשמע עד היום.

למה? כי הם ניסו להשיג כוח.

איך הצלחנו להפוך את הרגש לעוד אמצעי לחימה, עוד דרך להשיג כוח?

ו ל מ ה,  אנשים מסתובבים שבורים ורצוצים, מקיאים את נשמתם (תאורטית והלכה למעשה), משתגעים, מפתחים מחלות נפש וגוף מכל הסוגים, מפחדים ליצור קשרים, נזהרים אחד מהשני כמו מאש.

כולנו סוגרים את הלב מרוב פחד, מעדיפים לחיות בבדידות מאשר לקחת את הסיכון של פגיעה.

והפגיעה אפשרית, אפילו אפשרית מאוד, וזה אולי הדבר הכי כואב בעולם, אבל זה שווה כל שניה,  למרות זאת.

והרי כואב לנו ממילא, גם אם אנחנו נזהרים לא להתאהב ומתרצים את זה בכל מיני תירוצים  (לא מאמין באהבה, זה כימי, בלה בלה בלה).

אפילו כשכבר מתאהבים, אנחנו לא מרשים לעצמנו להרגיש את הרגש המדהים והמחייה הזה בגלוי ואפילו לא בפני עצמנו, מפחדים להיות מושפלים כי אולי זה לא ילך, מחכים לאישור מהצד השני כדי לחבק את האהובים שלנו כפי שבאמת היינו רוצים לעשות.

האינטלקט מקבל הערכת יתר, אהבה ללא תנאי נחשבת חולשה.

הקידמה באה על חשבון הזיקפה, תרתי משמע.

אנחנו חיים בגיהנום, אם לא שמתם לב ולא נשאר לי אלא לקרוא לכם קריאה נואשת:

ד י!

בואו נפסיק עם כל החרא הזה. כי זה חרא. אין כוח כמו אהבה.

אל תלעגו לה, אל תנטשו אותה.

אם לא מתוך אידיאל, לפחות מתוך רחמים על עצמנו.

תסתכלו מסביב, תסתכלו בראי!

תראו אותנו, את הגזע האנושי המפואר, המדוגם, המשוכלל, שמחזיק מעצמו אינטליגנטי ועליון, מותר האדם מן הבהמה- גזע שמתפאר בכך שעבר אבולוציה!

מה זה עוזר לנו- היי טק , תואר שני, פסט פוד, מי לעזאזל צריך כבשים משוכפלות?

תראו אותנו מסתובבים פה, עובדים, מחרבנים וישנים, מקבלים סרטן, הורגים ונהרגים, לוקחים אקסטזי בשביל לאהוב כמה שעות, טריפים כדי לדמיין, קוק כדי לחשוב, גראס כדי להירגע.

מה זה עוזר לנו אם אנחנו לא יודעים לבד לעשות את הפעולות האלו, שלא לדבר על כדורי שינה, כדורי מרץ,  ואליום.

והשעמום? אוי השעמום! אנחנו מטפסים על הפאקינג קירות? את מי אנחנו מרמים?

תראו אותנו, תסתכלו בראי- יש לנו ואקום במקום עיניים- אנחנו מתים.

לא עדיף כאב לב מאשר בלי לב בכלל?

והכאב יבוא בכל מקרה, וככל שנתעלם מהלב שלנו יותר, הוא יכאב יותר.

מה איכפת לי, לעזאזל, אם הוא יגיד לי שהוא לא רוצה אותי? אז לא.

אם הוא לא רוצה עכשיו, אז עדיף שאדע כדי שאוכל לבכות יומיים

 ולהמשיך הלאה.

אם זו אשליה, עדיף שהיא לא תהיה בכלל. ואם זה נכון, אז קיצרתי תהליכים.

 החיים קצרים מדי בשביל בירוקרטיה.

גילוי לב פותר כל כך הרבה בעיות ולמרות זאת רוב הגברים, וגם רוב הנשים מזלזלים בו.

אם מישהו אוהב אותי, משמע הוא חלש ממני?

איזו טעות. איזו טעות איומה.

עשיתי את זה. פעמים מספר. הייתי גלוית לב. נדחיתי. אז מה!

השתחררתי, למדתי לא לפחד מזה, יכולתי להתנהג נורמלי בלי להסתיר את עצמי וזה גדול!

ועוד דבר. אם אתה אוהב מישהו באמת, בכנות וללא תנאי, בסוף הוא יחזיר לך אהבה, אין אפס.

אף אדם בעולם לא יכול לעמוד בפני זה. בתנאי שזה אמיתי ולא בא ממעמקי האגו. אף אחד לא

יכול לעמוד בפני מי שאוהב אותו באמת. אתם יודעים איך נראות עיניים של אוהב?

קדושות, צלולות, אינסופיות, נקיות.

זה מה שמשתקף מהעיניים שלנו כשאנחנו אוהבים.

וזה כואב לפעמים בטירוף, שאי אפשר לסבול או לתאר, אבל לא יותר כואב מהריק הזה שכולנו מכירים.

אז תקראו לי תמימה, תקראו לי טיפשה, לא נאורה- לא איכפת לי.

אני מאמינה. אני מאמינה בכל ליבי באהבה, בכוח של האהבה והאמונה הזו היא הדבר היחידי שמקיים אותי. היא הדבר שמקים אותי בבוקר, שמבריא אותי ממחלות, שדוחף אותי לעבודה, ללימודים, שמניע אותי לנשום. אם לא האמונה הזו, הייתי כבר מזמן מתאבדת בתליה, משתגעת, או שוכבת באיזה ביוב עם מזרק תקוע ביד. וזו אמת. הלוואי וזו לא הייתה האמת.

בין השורות, אם תבדקו טוב, יש כמיהה עזה לקשר אמיתי בלי משחקים ובלי חרדת נטישה. קריאה נואשת להסתכל בעיניים ולא לפחד.

סקס הוא רק אמצעי.

ואני התחייבתי לעצמי לא לפחד יותר.

לא עוד תאוות שליטה, לא עוד פחד מדחייה ולא אטימות רגשית כדי להגן על עצמי.

לא מוכנה לוותר על התמימות ועל התקווה למען הפאסון של החזיה השרופה ולא למען שום דבר ושום אדם.

למה? כי גיליתי שחיים מוגנים הם לא חיים.

אני לא מוכנה להיות זומבי יותר, וגם אם נדרש ממני לשחק את משחק ה"כאילו" ביחסים, בעבודה או בהליכה ברחוב כדי להיות חלק תקין מהחברה הזו- אני מוותרת, ובשמחה. השתעממתי עד כלות.

רק עצמי אני מוכנה להיות, ואני מה שאני. עם כל התכונות - הטוב והרע.

אין טעם לחיות בלי האמת, ובלי האומץ לחיות אותה.

אני אוהבת, ואני אמשיך לאהוב. אני שמה זין על הכאב.

נראה את הבן זונה מנצח אותי בויכוח.