האהבה הראשונה שלי נגמרה.

התאהבתי כשהייתי בגיל המסוכסך ההוא שבו נדמה כי הקרקע רוטטת מתחת לרגליך, התאהבתי ונתתי אמון בקלות.

במקביל, בעטתי בכל מה שסבב אותי ונחשב בעיני פאסה.

רק המוסיקה שאני שמעתי הייתה ראויה, רק הספרים שאני קראתי היו משמעותיים, רק המחשבות שאני חשבתי היו עמוקות ואת הרגשות שאני הרגשתי – ובכן, אף אחד בעולם לא חש כך לפני.

רק אני ידעתי מהי התאהבות אמיתית, רק אני חשתי צער ורק לי הייתה חברות אמיצה ואמיתית ומפוארת.

אני זוכרת איך הוא באה אלי בפעם הראשונה הביתה. ואיך ליוויתי אותו לאוטובוס ואיך הבטנו זה בזו כמוצאים שלל רב.

הנה מצאתי לי נפש תאומה. איך הבטנו זו בזו וידענו שלא נפרד לעד.

פעם נכנסתי לחנות ספרים. זה היה בהרצליה. בהיתי במדף השירה בחיפוש אחרי משהו... משמעותי. המוכרת שאלה מה אני מחפשת.

אמרתי לה שאני רוצה לקנות ספר לחבר שלי.

"איזה ספר?" היא שאלה. ואני חשבתי לרגע ואמרתי באמונה של ילדה קטנה  "אני רוצה ספר גדול מהחיים".

והיא הביטה בי במעשיות מהולה בבוז ואמרה לי

"נו באמת, אין דבר כזה גדול מהחיים, תתבגרי"...

ככה אמרה המוכרת בחנות הספרים.

זה מה שחשבתי עלינו, שאנחנו גדולים מהחיים.

אני מניחה שבמובן הזה לא ממש התבגרתי.

אני יכולה עדיין להתמסר באיזה סוג של קלות ראש. אני עדיין מתאהבת באנשים.

כבר התאהבתי בראש של אנשים, התאהבתי בטירוף של אנשים,

התאהבתי באיך שהם שותים את הקפה, או בכמות השום שהם אוכלים, התאהבתי בכמה אנשים שהיו לחברים טובים. הכי טובים.

ואם הייתי קצת יותר חדת ראייה ופחות מתאהבנית, הייתי נזהרת.

אולי.

אבל אחרי זמן מה אני לומדת לאהוב גם את הטעויות שלי.

מביטה בהן מהצד, ואפילו שחלקן עדיין צורבות את הזיכרון, אני לא מצטערת עליהן. אני חושבת שצלקות זה דבר סקסי.

אבל דבר מכל אלה לא ידמה ללהט ההוא של ההתאהבות ההיא הראשונה... איך נהגנו בגילוי לב מוחלט זה בזו.

אפילו לא היינו צריכים לנדור נדרים ולהישבע בשבועת דם.

לא. ה"לעד" שלנו היה כה ברור מהרגע הראשון.

מהרגע בו ליוויתי אותו לתחנת האוטובוס.

עכשיו אמורה הייתה להגיע רעידת האדמה הגדולה.

אבל אני שיצא שמי לשימצה כאדם אימפולסיבי עם דם חם הייתי שלווה למדי. לא בגלל שזה בסדר מבחינתי שמישהי אחרת שוכבת עם האקס שלי. אבל זה היה כאילו שהתמונה קיבלה לפתע פוקוס, החתיכה החסרה בפאזל נחתה במקומה, ואני כבר הייתי במקום אחר-

במקום של מי שגילתה את האמת.

לא רק האמת הספציפית (שהוא לא אוהב אותי יותר)  

אלא במקום של האמת הכללית על חברות ונצח והתנהגויות אנושיות

שיש לקחת בחשבון.

נאלמתי דום. אני, הפטפטנית הראשית. הדם החם קפא בעורקים.

הנה כל מה שחשבתי שאנחנו קרס. ולא הבנתי איך הוא היה מוכן לתת לזה ליפול, איך הוא לא נלחם כדי שנהיה. איך לא נלחם בעצמו.

איך הוא הסכים להפסיד אותי?

אגו מאנייקית אני, אף פעם לא מבינה איך מוכנים להפסיד אותי.

ככה לקח את מה שהיינו והפך אותנו לעוד דרמה למשרתות.

ולא רציתי לשתף פעולה ולהתנהג כמו בטלנובלה ולצעוק ולבכות

ולמרוט את שיער ראשי.

עכשיו היה לנו עבר משותף ומשמעותי. והווה זהיר.

לא גלגלתי אותו מכל המדרגות. הכל קרה מחוץ לי.

אז מה למדתי מכל זה? שום כלום ומאום.

בכל זאת עוד לא היו לי חברויות גדולות אחר כך שנהפכו לטרגדיות בעולמי הצר. ומה שהיה מיוחד שם הייתה העובדה שזאת הייתה הפעם הראשונה שלי, ועטתי על החברות הזאת בתאווה.

חגגתי את האפשרות לחלוק משהו עם מישהו שמבין ממש למה אני מתכוונת ומה אני רוצה... צללתי לתוכה.

ונפלתי על התחת.

אחר כך שכללתי קצת את החברויות שלי, אבל המשכתי לצלול לתוכן כאילו אין לי זיכרון בכלל. כאילו אני לא מבינה את האפשרויות. כל פעם מחדש חשבתי שהנה, פה זה לנצח ואפשר לאכול ממתקים ביחד בלי חשש וגיליתי שיש מגוון אפשרויות, שונות ומשונות, ליפול על התחת.

ולסיום, תודה ענקית (!!!) למישהי שבלעדיה לא הייתי עוברת את השבוע האחרון והייתי בוודאי עושה כל מיני שטויות כאלו ואחרות, היא הייתה שם בשבילי והקשיבה וייעצה ועזרה לי להבין שמגיע לי את הטוב ביותר ומגיע לי להיות מאושרת ואני צריכה להפסיק סוף סוף לחיות בעבר ולהתקדם הלאה- עיניים כחולות, תודה מתוקה, מכל הלב!!!