אפלטון אמנם כבר מת מזמן, אך מושג הידידות
האפלטונית הוא בן אלמוות.
במשך שנים האמנתי באדיקות בידידות אפלטונית. הרעיון שיש לך
ידיד גבר, שהוא בעצם חברה ממין זכר, הוא רעיון נפלא בבסיסו.
מה צריך יותר? אולי אין לך חבר אבל לפחות יש לך ידיד שאת
יכולה להתקשר אליו ולבכות לו שאף אחד לא רוצה אותך, ואם הוא
ידיד טוב (וכמובן, גם פנוי) הוא מיד יבוא לקחת אותך לכוס
קפה. את אמנם תדעי שהוא רק ידיד, אבל המתבוננים מן הצד לא
ידעו זאת, וכך גם תיהני מבילוי עם איש שיחה מצחיק, חכם
ורגיש (כי הלוא ידידי נפש נבחרים בקפידה) וגם תוכלי להתהדר
בציבור בנציגות גברית משובחת. מה רע?
אם כל ידידיי האפלטוניים היו הומואים אז זה באמת היה לא רע.
זה אפילו היה אידיאלי. כאן את יודעת בודאות שהוא לעולם לא
יחשוק בך, כך שבשקט את יכולה לתלוש שערות מהרגלים לידו
ולדבר איתו על בנים בלי שהוא יקנא.
אבל לצערי, לא כל ידידיי הומואים. מרביתם הם סטרייטים
מוחלטים. ולמה לצערי? כי פתאום הבנתי עד כמה תיאוריית
הידידות הכנה ונטולת התשוקות היא בעצם מופרכת וקשה מאד
ליישום. (כמובן, שאיני מדברת על ידידים מזדמנים, או חברים
לעבודה או ללימודים, כאן בהחלט ניתן לקיים קשר שטחי וקליל
על בסיס שיחה בחודש ודרינק בשנה, אבל מן הסתם כבר הבנתם
שאני מתכוונת למשהו עמוק הרבה יותר).
הידיד הכי טוב שלי היה ידיד נפש שלי הרבה לפני שפיתחנו את
הניצוץ הרומנטי (בדיוק לשנייה וחצי).
היינו ידידים ואף אחד לא חשב על יותר. הוא פשוט היה חבר טוב.
הוא תמיד היה שם כשהייתי זקוקה לו. בכיתי על הכתף שלו כשהיה לי רע.
הוא שמע על הדייטים המוצלחים והפחות מוצלחים שלי,
על הצרות בלימודים. הרשיתי לעצמי להגיד לידו
הכל, כי מה אכפת לי, הוא רק ידיד. יכולתי להיות אני עצמי
בלי משחקים ובלי מניפולציות שמלוות קשרים רומנטיים
בהתהוותם, ורק שם, במקומות האלה, צמחה האהבה.
פה הבנתי שזו לא חוכמה להתאהב בי ברגעים שאני זוהרת
ויפיפייה, בטוחה בעצמי ומלאה מצב רוח טוב - ברגעים האלה גם
אני מאוהבת בעצמי. אבל ידיד אמת יאהב אותך גם כשאת ג'יפה,
נטולת איפור, בקריזה של עצבים, ובדיכאון ועם חצ'קון על
המצח. ידיד אמיתי נשאר לידך גם כשאת מתנהגת כמו תינוקת
מפונקת, והוא תמיד יצוץ ברגע הנכון כדי לנגב לך ת'דמעות.
ואם תאספו את כל הנתונים בטח תסכימו איתי בננות שאלה בדיוק
הדברים שאנחנו מחפשות בבן זוג, אז למה ללכת רחוק? הוא כבר
שם הידיד הזה, והוא כבר מכיר את כל הצדדים הדפוקים שבך, ואת
לא צריכה לחשוש ממה הוא יגיד, כי אם הוא נשאר עד עכשיו זה
בדיוק הזמן להראות לו גם את שפע הדברים המדהימים שבך,
ולגרום לאהבה לנצח.

 
היום כל הידיד האמיתי היחידי שהיה לי הוא כבר אקס, והידידות של פעם לא
באמת יכולה להיות אותו דבר. אז נשאלת השאלה... מה בדבר ידידים
חדשים? אפשר למצוא בכלל דבר כזה? ואיך יכולה להתקיים ידידות
אמיתית כשצד אחד רוצה קצת יותר?
אחד המשפטים השכיחים שאני אומרת לבחורים בפוטנציאל שמתחילים איתי זה - תהיה קודם כל ידיד שלי.
ולא לחינם אני אומרת, אלא מתוך מחשבה שרק מי שיכיר את האני
האמיתי שלי לפני האני הגופני שלי ועדיין יישאר בסביבה, כדאי
לתת לו צ'אנס. אבל רוב הבחורים מסרבים. משפט מסוג זה מתפרש
אצלם כדחייה, והמחשבה על כך שאני לידם אהיה כמו נרות
חנוכה (זאת אומרת, לראות אבל לא לגעת) לא מתאימה להם. אגב,
אני לא מבקרת אותם. לא לכל אחד יש סבלנות להשקיע.
רק שהשבוע מישהו גנב לי את המשפט. בחור מקסים, אחד הבודדים
מזה תקופה ארוכה שכיף לי לנהל איתו שיחות נפש, שהייתה לי
תחושה שאפשר לספר לו הכל בלי שיברח, ושאני יודעת שהוא נמשך
אליי מאד, וגם אני לא נשארתי אדישה.
הפעם, אמרתי לעצמי, תני הזדמנות לדברים לזרום אחרת. תני
לידידות לצמוח מתוך הקשר הרומנטי ולאו דווקא לפניו. אבל
אחרי שיחת הנפש האחרונה שלנו הוא פתאום אמר שהוא מעדיף לעת
עתה להיות ידיד שלי. הסתכלתי על השפופרת לא מאמינה שזה קורה
לי. כמה המשפט שאני עושה בו שימוש תדיר יכול להיות כל כך
פוגע. שאלתי אותו אם הוא יכול להתחייב שלעולם לא ייגע בי.
הוא ענה שכן, ואני רציתי למות. כן? מה כן? אני לא אישה? אני
לא מספיק מושכת? רק לדיבורים אפלטוניים אני מתאימה? רק חסר
שהוא יתחיל לספר לי על בחורות שהוא יוצא איתן...
השיחה הסתיימה כשהחלטתי לא להחליט, אבל נראה לי שאעשה טובה
ללבי אם במקרה הזה אוותר על הידידות. כי פתאום הבנתי מה
שאמר לי בחור חכם לא מזמן: "אצל שנינו זה בדיוק אותו דבר רק
הזמן שונה. אני רוצה לשכב איתן כבר בערב הראשון, את רוצה
אותם רק אחרי כמה חודשים. הקצב שונה? אבל בסוף שנינו מגיעים
לאותו מקום".
אז התווכחתי, מחיתי, התעקשתי. היום אני משפילה ראש בהכנעה.
אין ידידות אפלטונית. פשוט, אין כזו חיה.
(למרות שעדיין אני מקווה שמישהו יוכיח לי אחרת).