[מדברים על הכל, חוץ ממה שבפנים]
I'm a drama queen || וגעגועים מתגנבים לך אל הלב. || למה גם כאן את לא שמחה? || מלכה מתוסכלת סטייל.
|
כינוי:
צוכה בוחקת בת: 36 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
| 12/2009
היום אשתחרר אל האור מהחושך.
אחד אחרי השני אחרי השלישי.
הצ'אט של הפייסבוק הפך להיות רשימה של האנשים שאני הכי רוצה וצריכה לשכוח מהם בעולם כולו. וזה נשמע כל כך פשוט וקל וחכם כשזה יוצא מהפה של אנשים אחרים, אבל אין להם מושג כמה זה מפחיד והופך את הבטן. ולא צודק...
מחר אני משתחררת. אין לי מושג איך זה קרה ואיך השנתיים האלה חלפו לי בין האצבעות, אבל מחר אני שוב על אוטובוס בדרך לבקו"ם, רק שעכשיו אין לי מכתבי גיוס, ועכשיו אני גם בטח לא אבכה ואני מצוידת בהרבה יותר ביטחון ושמחת חיים ורוגע. ועכשיו על הציפורניים יש לק אדום. עכשיו אני מהצד ההוא של המדרכה.
וכמה שעות אחרי שהחוגר ייגזר ואני אקבל צו מילואים, אני שוב אהיה בדרך למרכז, אבל עכשיו אגיע לנתב"ג, ומשם מחלקת תיירים לשלג ולקור של רומניה. בדיוק כמו לפני הגיוס. בפעם האחרונה שראיתי את תל אביב מכזה גובה, הייתי שבוע ומשהו לפני הגיוס, והייתי מלאת חששות ומילים יפות ועמומות על כל חוסר האונים שיתקוף אותי בטירונות. על כל הלבד והקור והאוכל הצבאי שלא ידעתי להתמודד איתו. נחתתי אז למציאות של שינוי מציאות, של מעבר תחנה והתבגרות ומיליון אלף תיאורים, ועכשיו אני ממריאה לתחנה הבאה, של החיים האמיתיים. כמו שברייט אייז אמר, this is the first day of my life. ועכשיו מתחילים באמת לחיות, בלי חממה של בית ספר או צבא. אני זוכרת שבנחיתה ההיא חשבתי שגם אנשים זה סוג של חממה, כל כך הרבה דברים השתנו בשנתיים האלה.
הילדה ההיא שבכתה באוטובוס בדרך לבקו"ם ומיררה בבכי בערך בכל לילה בטירונות, הפכה לבחורה שאני היום. מלאת ביטחון, שאיפות והערכה. וכן, ברור שיש חששות. אבל גם זה ייעלם.
בנחיתה ההיא נורא פחדתי מהלבד שיהיה לי. חשבתי שאם אנשים לא נמצאים במרחק נגיעה, זה אומר שאני לבד. השנתיים האלה ביגרו אותי בהמון בחינות, אני עדיין לא יכולה לסמוך אנשים שיהיו פה גם מחר, אבל אני עושה ואעשה הכל שזה ייראה ככה. לא הייתי לבד לרגע. בכל השנתיים האלה, לא הייתי לבד לשנייה. הייתי מוקפת באנשים הכי טובים שיכולתי לבקש. האחד, השני והשלישי שכתובים בהתחלה, לא שווים אפילו עשירית מהחוגר שייגזר מחר, שיסמל את סיום התקופה היפה בחיי.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
