מוסיקה היא כמו שטיפת מוח

אני, שחק, ושותפתי אוריין, התיישבנו והקשבנו לכל שירי להקת Blink 182 שעלו בחכתנו. (סביבות ה30 שירים, מכובד.)

אז יאללה, נתחיל בקצת מידע.

בלינק 182 היא להקת פאנק-פופ מסן דייגו, קליפורניה.

היא נוסדה בשנת 1992, והתפרקה בשנת 2005. בעקבות בלינק 182, נוסדה הלהקה הבריטית החדשה, +44.

הסמל המסחרי של הלהקה-

המבט של שחק-

לאחר הכירות ממושכת עם הלהקה, וזמן רב שלא שמעתי שיר שלהם,

אני מודה שהיה נחמד ביותר לשמוע קצת פאנק-פופ קליט וקופצני.

למרות שפאנק-פופ לא הקטע שלי, מצאתי את עצמי שרה, מלווה את הסולן, מארק.

כמו שכבר כתבתי, השירים שלהם קליטים, קופצניים, קלילים ואף מזכירים מעט את ז'אנר האימו. רק במובן הליריקה, כמובן.

לאחר 12 שירים, הבחנתי בדפוס מסוים. לא הצלחתי להבין האם זו הליריקה, הלחן, הקצב או הקול הדומיננטי של מארק, שלא מחליף סולמות ונשאר תקוע על אותו התו.

לבסוף הבנתי שזה שיכלול של הכל ביחד, וכל שיר הוא העתק כמעט מדויק של האחר.

בלינק 182 השאירו לי טעם של עוד, אבל גם רצון עז לסגור את המכשיר ולהטיח אותו בכוח כנגד הקיר.

לסיכום, הלהקה מומלצת- אך לא מהלהקות שהייתי מחברת כאינפוזיה לווריד בזמן משבר.

להקת בנים טיפוסית, שלשם שינוי גם הצליחה להעלות לי דמעה בהתפרקם.

שירים מומלצים? Fuck a dog, I miss you.

המבט של אוריין-

לאחר ששמעתי את השירים שוב ושוב, (או שייתכן שלמעשה שמעתי את אותו השיר?)

הגעתי למסקנה אחת ברורה.

ח פ י ר ה.

ייתכן שזהו האקורד הבלתי משתנה, אולי צווחותיו של מארק הצרוד, אולם יהיה אשר יהיה שגרם לי לרצות להעביר לשיר הבא (או זה שאחריו, מה שלא יהיה שייך לבלינק 182) היה זה נסתר לדרכי העולם.

מדי פעם כפעם שמעתי שירים חביבים, אולי יותר. לעיתים קרובות פחות.

נטיתי להאמין בכל ליבי שמארק מתענה ברגע זה במרתף של ימי הביניים וצורח על חייו.(ואולי עיוות גרפי להוסטל?)

המלודיות, לאחר העלמת עין בעניין חפירתן היו נחמדות, מבוצעות היטב, לכל הפחות.

למרות שאין זה הז'אנר החביב עליי, היו מספר שירים שגרמו לי לקפץ באושר, אולם לאחר שפגה השפעת האלכוהול תם גם סימפטום מפליא זה.

לאחר הכל, מספר שירים נתגלו כחופרים פחות, או לפחות משעשעים מספיק בשביל להתעלם מהכל, מלבד המסר.

אז איזה המלצה, אם חייבים? Fuck a dog, All the small things.

ולסיום, תמונה של הלהקה,