פרק -4-

תום ורועי קמו לקראתנו. שניהם, קודם רועי ואחר כך תום, חיבקו את נועה. אחרי החיבוק הם התיישבו. שניהם יחד וכל אחד לחוד אפילו לא העלו בדעתם שנמצאת כאן עוד בת ושאפשר לחבק גם אותה.

חיבוק מתום היה עוזר לי מאוד עכשיו לייבש את הדמעות שצרבו בעיני, וכיוון שהחיבוק הזה לא הגיע, מיצמצתי כדי לזרז את התהליך ובכל זאת חייכתי ושאלתי:

"אז... מה קורה?"

"סבבה", רועי אמר.

"קבענו בשש, לא?" הקול של תום התחיל להתחלף, ולכן לפעמים הוא נשמע כמו צפצוץ או חריקה, "לדעתי איחרתן", הוא הביט בשעון שבפאלפון שלו.

נועה לקחה את התפריט העליון מבין ארבעת התפריטים שהיו מונחים על השולחן.

"ברור שאיחרנו", היא אמרה בהתגרות, "מה רצית, שאנחנו נגיע קודם ונחכה לכם?"

התשובה שלה גרמה לתום להרגיש לא בנוח. הוא השפיל את עיניו. אילו היה לי קצת יותר ביטחון עצמי, הייתי קמה ומחבקת אותו. הוא נראה כמו ילד קטן שהגננת נזפה בו וביישה אותו מול כל הילדים בגן.

וכמו שקודם, תוך שניות השתנה המצב רוח שלי והשמחה התחלפה ברצון לבכות, כך עכשיו חזרה התקווה. כי הרגשתי כאילו תום ואני נמצאים באותה הצרה. שנינו נפגענו מנועה, ולכן לשנינו יש מכנה משותף. וכאשר נקום להיפרד, אוכל ללכת אליו ולהגיד משהו כמו, 'נכון לנועה יש פה מלוכלך?' או 'אל תקח ללב את מה שנועה אמרה לך, היא כזאת. תאמין לי שאין יום שהיא לא פוגעת בי עם הפה שלה'.

אבל תום, שבינתיים לקח את התפריט ועיין בו כאילו הוא מחקה את נועה, אמר בקול מתנצל:

"ברור שלא רציתי שתחכו לנו, סתם צחקתי". הוא לא העז להביט בה, "כשאניי קובע עם בת, תמיד אני מגיע לפחות רבע שעה קודם".

"באמת?" רועי התערב, "ומתי בחיים שלך קבעת עם בת?"

"קבעתי", אמר תום.

"עם מי?" רועי שאל.

"לא עיניינך", תום נראה נבוך.

"עזוב אותו, מה אתה רוצה מהחיים שלו?" נועה הגנה על תום.

לאט לאט, ובקצב מצטבר, התחלתי להרגיש שאני מיותרת. זה לא שלא רציתי להשתתף בשיחה, ברור שרציתי. הבעיה הייתה שלא הספקתי. עד שהצלחתי לחשוב על משהו להגיד, הם כבר עברו לנושא אחר. הם נראו כמו אנשים שיש להם מחסן של משפטים מוכנים, והם שולפים אותם אחד אחרי השני ויורים לכל כיון, בזמן שאצלי נתקעת המחסנית ברובה ואפילו כדור אחד לא מצליח להיפלט החוצה.

נועה שילבה רגל על רגל, נשענה לאחור בכיסא והתלבטה ובקול מה להזמין. גם בתחום הזה היא הייתה הכי חזקה והכירה כל מה שהופיע בתפריט, כאילו שהיא יושבת כל יום בבית קפה.שני הבנים, כמו שני אפסים, המתינו עד שהיא תסיים את ההתלבטות שלה ותחליט. אבל היא השתהתה.

מצלמת וידיאו לא הייתה בבית הקפה, ואף במאי לא נתן לה הוראות איך לשחק, ובכל זאת היא נראתה כמו שחקנית של טלנובלה, משחקת באצבעותיה בקווצה של שערות בהירות שנשמטו על פניה, דוחפת את השערות לפה ומוצצת אותן בתנועות שפתיים מפתות, ונהינת מהמבטים שלנו, מסתפקת בנו כקהל ומרגישה כמו מלכה שעבדיה ממתינים למוצא פיה, מתנהגים לפי כללים כתובים האומרים שעד שהמלכה לא מזמינה גם להם אסור להחליט מה הם רוצים.

החלטתי לשתות קפה הפוך עם הרבה קינמון, ואמרתי לעצמי שאני סופרת עד שלוש ואומרת את זה, כדי שפעם אחת נועה תבין שהיא לא באמת מלכה.

אבל המחשבה על המאמץ שהיא השקיעה כדי לסדר את הפגישה הזאת שיתקה אותי. אי אפשר להגיד על נועה הרבה דברים, אפשר להשמיץ אותה בלי סוף,אבל העובדות מדברות בעד עצמן.

היא סידרה את הפגישה הזאת בשבילי, כדי שתיהיה לי הזדמנות להתקרב לתום.

היא לא הייתה חייבת, היא עשתה את זה כי זה מה שאני רציתי, והיא הקריבה את עצמה למעני. אז זה מה שמגיע לה, שאחשוב עליה מחשבות מגעילות ואנסה לפגוע בה?

"קפה הפוך עם הרבה קינמון", נועה הזמינה.

"זה בדיוק מה שרציתי", אמרתי.