"את כל-כך צינית," הוא אמר פעם. "יש לך הערה מרושעת על כל דבר. זה כבר לא כיף לחייך לידך."

"אז אל תחייך," הצעתי אז בשעשוע. ההצעה הייתה כל-כך מגוחכת, שפרצתי בצחוק מלגלג.

"בסדר," הוא הסכים בחומרה, משלב את ידיו על חזהו. הצחוק שלי המשיך להתגלגל, רם אף יותר.

"בסדר, מה שתגיד," לא באמת ציפיתי שהוא יקשיב לי, או לעצמו, במקרה הספציפי הזה.

אבל אז שמתי לב למבע בעיניו, משהו נואש ונחרץ כאחד.

"אני מבטיח."

מאז, בכל פעם שהייתי בסביבה, הוא עטה על פניו ארשת של רצינות תהומית. החיוך התמוסס לתוך קו שפתיים מתוח כחייל בדום. כאילו הכניסה שלי לחדר הפכה אותו לאולם הלוויות, והוא היה קרוב משפחה מדרגה שלישית – קרוב מספיק כדי להגיע אך רחוק מספיק כדי לא לבכות.

האווירה השקטה והמחושבת בינינו הפכה את המילים לשטוחות. ההערות הקטנות והעוקצניות שלי זמזמו באוויר כמו דבורים מעל מאגר מים ביום קיץ חם. בשלב מסוים, הרעש שלהן הפך לבלתי-נסבל בשבילי. כשאחת מהן הייתה נמלטת מפי בטעות, מיד אחריה הייתה מגיעה אנחה קצרה ומצוברחת של כעס עצמי. לא רציתי לשמוע אותן יותר באוזניי.

הציניות שלי הלכה ואיבדה ממשמעותה כשהוא הפסיק להגיב אליה. השתיקה שלו הייתה כמו אבן שנחתה במרכז השלולית, והרטיבה את כנפי כל הדבורים. הן צנחו מטה, מטוסי קרב זהובים-שחורים וחסרי-אונים משרטטים את מסלולם המפותל בפעם האחרונה במורד השמיים שלי.

אני לא בנאדם ציני יותר. אני ההפך מציני. אני אפילו אנטי-צינית, אפשר לומר. הבעת הפנים השקולה והמיושבת שלי מחניקה כל ניסיון להתגוננות ילדותית. ציניות הפכה בעיני לתכונה נלוזה, דוחה ובלתי-נסבלת.

ראיתי אותו אתמול שוב, אחרי זמן רב כל-כך. החייל ששמר בנאמנות על שפתיו הפך לנגד עיני המתפלאות לבננה עקומה וחשופת-שיניים. הוא, האדם הראשון שאהב אותי.