מהגובה הזה העיר נראתה שונה לחלוטין. על הקרקע היום היה רועש, סואן, לחוץ ומלא תזזית. השגרה שלטה בכל ביד רמה, חונקת כל פרץ של צבע או מקוריות. הפחדים, הדאגות והכאבים היומיומיים היו אפורים כולם כמו המדרכות, כמו הכבישים האינסופיים שאינם מובילים לשום מקום. אולם רגשות מהסוג הזה לא יכול להגיע לפה. הם היו כבדים מדי. בזמן שטיפס במעלה המדרגות הרגיש כיצד משקלם מושך אותם מטה, עד כי לא יכלו להתנגד עוד לכוח המשיכה ועזבו אותו לנפשו, הולכים להטריד אדם אחר, אחד שהיה לכוד עדיין בציפורני העיר האכזרית.

אותו כוח משך מטה גם את התיק שאחז, מנסה לקרוע אותו מידיו, אך הוא סירב להרפות. התיק היה ספוג בנוזל סמיך וארגמני, וטיפות בשרניות נטפו ממנו והכתימו את בגדיו, צונחים אל הרצפה בקול. מסלולו מעלה שורטט באותן טיפות, מסלול מפותל ועקוב מדם.

הוא טיפס בחיפזון, כפוחד שמה שהותיר מאחור ישיג אותו, אך משהתקרב לדלת הגג האט את צעדיו. הוא נשען על דלת המתכת הכבדה, וכמעט נפל מרגליו בהפתעה כאשר זו נפתחה פתאום בחריקה רועמת. רוח קרה הכתה בעוצמה בפניו, מסחררת אותו לרגע ומטשטשת את חושיו. היא הייתה כה חזקה, שתחילה לא שמע דבר פרט ליללה השורקנית שלה. ענני גשם נמוכים שייטו בשמיים, ומתוכם הציצה שמש חורפית חיוורת, מסנוורת אותו ממעל. הוא התעשת במהירות וחיפה על עיניו ביד אחת, מחזיק את התיק קרוב לגופו בשנייה.

הגג היה מרווח ומישורי, מוקף חומת לבנים לבנות. מלבד המבנה הקטן שבו הייתה קבועה הדלת, ארון חשמל וצלחת לווין, לא היה עליו דבר. רק להקה ענקית של עורבים שחורים, שקרקרו בקול וחגו במעגלים בשמיים. הם התפזרו על כל הרחבה, מנקדים את הריצוף האפור בכתמים שחורים משחור. רובם התעלמו ממנו בזמן שפילס את דרכו ביניהם. מעטים הרימו ראשם והביטו בו בחשדנות האופיינית להם, אחרים קיפצו הצדה כדי לפנות לו מקום, אולם אף אחד לא ייחס לו חשיבות כלשהי.

הוא שוטט באיטיות בין העורבים, עד שלבסוף מצא את האחד שחיפש. הוא עמד על החומה שגידרה את הרחבה, מביט על העיר בריכוז נחוש, כאילו לא סתם מסתכל עליה אלא מנסה בכוח לראות בה משהו, דבר מה זעיר וחמקמק במיוחד. עוד במפגשם הראשון התפעל הנער ממבטו החודר והקשוב של העורב הזה. היה בכוחן של העיניים השחורות הקטנטנות שלו להפנט אחרים ולשכנע אותם לעשות כרצונו בקלות. אילו כל העורבים היו חכמים ורבי עוצמה כמו העורב המסוים הזה, הם כבר היו המין השליט על כדור הארץ.  

כאשר התקרב אל העורב, הלה הסתובב אליו וסקר אותו במבט מופתע כמעה, כאילו לא ציפה לראותו כאן. הוא סקר אותו מכף רגל ועד ראש, מתעכב על התיק, אך כעבור רגע איבד עניין וחזר להתבונן בעיר. הנער נעמד לצדו וצפה יחד עמו בנוף, בוהה נכחה בזמן שמחשבותיו גולשות חזרה לפגישתם הראשונה.     

אותו לילה הכאבים חזרו, והם היו חזקים מתמיד. הנער חשק את שפתיו והתהפך במיטתו, טומן את פניו בכרית הספוגה דמעות. בחוץ הרוח שיחקה בענפי העצים, גורמת לגזעים הזקנים להיאנח בכבדות. אור לילי כחלחל חדר מבעד לחלון, מטיל צללים ארוכים על הוילון שהקיף את מיטת הנער. בחדר בית החולים עמד הריח המוכר והנקי-מדי של תרופות וחומרי חיטוי, ומרחוק יכל לשמוע את האחיות משוחחות בעמדתן שבתחילת המסדרון. החולה השני שהיה עמו בחדר התקשה להירדם אף הוא. הנער האזין בדממה לאיש המשתעל בכבדות שוקע שוב בשינה רצוצה, משמיע חרחורים צפצפניים עם כל נשימה.

"הוא גוסס," אמר קול עמוק וצרוד בתוך ראשו, קול שנשמע שונה מקול מחשבותיו-שלו.

הנער הביט סביב, אך לא ראה איש. מתעלם מהכאבים שצרבו את כל גופו, הוא משך עצמו לישיבה וסקר את סביבתו שוב. הקול היה קרוב מכדי להגיע מחוץ לחדר, ואילו בתוך החדר היו רק הוא והחולה הגוסס, שהיה עסוק במכאוביו ובאנחותיו.

"הוא ימות בקרוב." אמר הקול שוב. הייתה לו נימה סרקסטית ומרירה במקצת, אולם הנער חשב שלנימה הזו אין קשר לתוכן הדברים. היה נדמה לו כי זו הנימה הרגילה של הדובר הבלתי-נראה הזה.

הוא המשיך לחפש אחר מקור הקול, והפנה את מבטו החוצה. לאחר בהייה ממושכת בחשכה שמבעד לחלון, הבחין בעורב יושב על אחד מענפי העץ, גבו מופנה כלפי הנער.

"זה..." פתח בקול רועד מדמעות, והשתתק. לא רק שהתבייש בקולו ובדמעותיו, אלא גם שהרגיש מובך לדבר אל עורב. ובכל זאת, לא היה לו מה להפסיד. הוא בלע את רוקו וניסה שוב, מצפה לקבל רק דממה בתשובה לשאלתו. "זה היית אתה? אתה דיברת הרגע?"

"כן, אני." השיב אותו קול בתוך ראשו, יציב ובטוח. הנער קפא במקומו כמוכה הלם, אינו בטוח כיצד להגיב לסיטואציה המוזרה שנקלע אליה. העורב המשיך לשבת בשלווה במקומו, זנבו נע מדי פעם בעווית שנראתה בלתי רצונית.

"הוא גוסס," חזר הקול לאחר שתיקה קצרה, גורם לנער להירתע בבהלה, "וכך גם אתה."

"לא!" קרא הנער כנגדו בזעם, ומיד השתתק שוב, מחשש להעיר את החולה הישן. "זה לא נכון..." מלמל בכאב, משפיל עיניו לידיו. מחטים היו נעוצים בפרקי ידו, מחוברים לצינורות, שהתחברו בתורם לשקיקים ולמכשירים ולמצגים. נוזלים אדומים, שקופים וצהובים זרמו ממנו ולתוכו ללא הפסקה דרך אותם צינורות. כל צרכי הקיום שלו היו תלויים בצינורות הפלסטיק הדקיקים, החלושים וחסרי האונים הללו. לא פעם המחשבה הזו גרמה לו לרצות לקרוע אותם לגזרים, אולם הוא ידע כי אסור לו לעשות זאת. הוא פחד למות.

"זה יהיה נכון. החיים האלה יהרגו אותך, אלא אם כן תעשה משהו."

"למה אתה מתכוון?" שאל הנער, מסוקרן עד כדי כך ששכח מהכאב בגופו ומהמוזרות של המצב.

"אתה תבין בעצמך. בבוא הזמן, אני אגאל אותך מייסורייך. "

"כיצד?"

"אתם בני האדם נוהגים לשאול שאלות רבות כל-כך," הציניות הייתה חדה ומודגשת במיוחד במשפט הזה. "אומר לך רק זאת – עין תחת עין, שן תחת שן. זכור זאת." העורב הפנה את ראשו אל הנער בפתאומיות ועיניו הקטנות והשחורות ננעצו עמוק בעיני הנער. למרות גודלן הזעיר של עיניו והמרחק הרב ביניהם, הנער יכל לחוש בעוצמה הלוהטת של מבטו צורבת את פניו. בשנייה אחת הצליח העורב לחדור לתוך נפשו של הנער, לחשוף את כל סודותיו הכמוסים ביותר ולהותיר עליו רושם עמוק בל-יימחק.

העורב פרש את כנפיו והמריא במשק-כנפיים רועש לתוך בשמיים הכהים של הלילה. זמן רב לאחר שדמותו נבלעה בחשכה, המשיך הנער לשבת ולבהות בנקודה באופק שבה העורב נעלם, כאילו ציפה לראות אותו חוזר בכל רגע כדי לקיים את הבטחתו ולהעניק לו התשובות לכל השאלות שטרדו את מוחו.

לאחר מכן הבחין בעורב כמה פעמים. הוא ראה אותו מקפץ בינות לענפים בחצר בית-החולים, נוחת על קצה עמוד חשמל מחוץ לחלון הקפיטריה. הוא תמיד נשאר רחוק מן הנער ובקושי יצר עמו קשר-עין, עוקב אחריו בחשאי כבוחן אותו. העורב לא דיבר אליו שוב, ואילו הוא לא העז לפנות אליו בנוכחות אנשים אחרים. הוא ידע כי הם לא יאמינו לו, ובתמורה להסבר יעניקו לו רק מבטים תמהים ומזלזלים. לכן המשיך להמתין בסבלנות לשעת כושר, לפגישה נוספת בארבע עיניים עם העורב המסתורי.

בינתיים, מצבו של החולה שהיה עמו בחדר הלך והתדרדר. הנער התעלם כמיטב יכולתו מקריאות הכאב שנמלטו מפי החולה ועצם את עיניו בכוח, מנסה לשקוע בשינה המיוחלת, אולם הרגשה מוזרה נתעוררה בקרבו ומנעה ממנו להירדם. תחושה זו, חלושה ומעורפלת תחילה, הפכה במהירות מגובשת וחזקה, עד שיכל להבין לבסוף את פשרה.

הם היו שלושה בחדר. הוא יכל להרגיש בנוכחותו של גורם שלישי מגיעה איפה שהוא מכיוון מיטתו של החולה, נוכחות שקטה אך מלאת עוצמה. נוכחות קטלנית ותקיפה, אך בו בעת כבושה ומתורבת.

באותו אופן בלתי-מובן שבו ידע כי הוא נמצא שם, ידע גם כי הדבר אינו אנושי – לפחות לא בחלקו – ולמרות זאת שאל: "אחות?"

רק קול התנשמותו הכבד של החולה השיב לשאלתו. 

"יש שם מבקר?" הוא הוסיף, "יש כאן... מישהו?"

"מישהו כאן," אמר הקול הסרקסטי והצרוד שזכר טוב כל-כך.

"אתה... בתוך החדר?" התפלא הנער.

"אני בתוך," השיב בערפול. הנער סקר במהירות את הנוף שנשקף דרך החלון, אך לא ראה את העורב בשום מקום. הנוכחות השלישית המשיכה להבהב בשולי תודעתו, והוא מצא את עצמו נמשך אליה בכוח נעלם, אותו כוח שמושך עש למנורת לילה. הוא אזר אומץ והסיר מעליו את השמיכה, משלשל רגליו לתוך נעלי הבית השחוקות של בית-החולים. בעודו נזהר לשמור על שקט מרבי, הוא הסיט את הוילון שהקיף את מיטתו הצידה, מושך לאט כדי שטבעות המתכת שהחזיקו אותו לא ינקשו זו בזו.

החדר היה ריק. בקצהו השני עמדה מיטתו של החולה השני, מוקפת אף היא וילון לבן. הוא המשיך להתבונן סביב, למרות שעמוק בתוך-תוכו כבר ידע היכן נמצא הדבר אותו מחפש – מעבר לוילון, סמוך למיטת החולה.

הוא החל להתקדם בצעדים חוששים, מרגיש את קצב פעימות לבו גובר עם כל צעד. כאשר הגיע לצדו השני של החדר, הנוכחות גברה פי כמה וכמה והפכה מלאת עוצמה וקורנת, רצחנית כמעט. היא הייתה עזה כל-כך שהיממה את חושיו. הוא כבש את נשימתו, שהייתה מואצת בהתרגשות, והסיט את הוילון.

דמות קטנה, שחורה ומכונפת התנפלה על הנער כרוח סערה, מתנפצת היישר לתוך פניו. הוא נסוג אחור בבהלה, מפליט זעקת פליאה קטנה, כאשר הדמות נסקה בפתאומיות כלפי מעלה. הוא ניסה להרים את ידיו כדי להגן על עצמו, אולם חפץ מתכתי שנפל לפתע לחיקו מנע ממנו. הוא השפיל מבט לעבר החפץ. זו הייתה סכין מנתחים ארוכה ונוצצת, מושחזת עד קצה הלהב. היא נראתה חדה מספיק כדי לפצל שערת-ראש לשניים. הוא הרים עיניו לעבר החולה, ששכב לבדו על מיטתו, מצחו מכווץ בכאב ורטוב מזיעה, ידיו הקפוצות לאגרופים לופתות את השמיכה.

"עין תחת עין, שן תחת שן," אמר הקול. הנער פנה הצידה וראה את העורב יושב על אדן החלון הפתוח, כנפיו שלובות ומבטו ממוקד אך מרוחק כתמיד. "אני יכול להעניק לך שלווה. חוסר דאגות. חופש. אבל עליי לקבל משהו בתמורה. איני מבקש הרבה, רק את מה שאתה רוצה להיפטר ממנו בכל מקרה."

העורב השמיע קרקור, וראשו נע קדימה תוך כדי, מחווה על הסכין. הנער הביט בה בריכוז, וכעת הבחין כי היא הייתה דומה לחץ שקצה להבו נעוץ בצדו השמאלי של חזהו.

הנער בלע את רוקו, שוקל בכובד ראש את הצעתו של העורב. למרבה הפלא, גילה כי הצליח לרדת לסוף דעתו של העורב. הוא פשוט לא רצה להאמין כי זו הייתה באמת הכוונה שלו. היה לו קל יותר לשכנע את עצמו כי טעה, אולם המבט הנוקב בעיני העורב לא הותיר מקום רב לספקות. הוא בלע רוקו שוב.

העורב נתן בו מבט ארוך ומלא משמעות, ואחר פרש כנפיו בחבטות רועשות ונעלם אל תוך הלילה.

'עין תחת עין, שן תחת שן.' המילים הדהדו בראשו של הנער בעוד עיניו נעוצות בפניי האיש הגוסס.

"לב תחת לב," הוא לחש לעצמו בקול, משלים בלבו עם ההחלטה.

רעש מחריד, רטוב וחנוק, שנראה כי נמשך לנצח, מילא את אוויר החדר. ולאחר מכן, דממה, עמוקה ונחרצת מכפי שהנער חשב שיכולה להיות.

הנוכחות השלישית הייתה הוא.

העורב קיפץ הצידה, טפריו טופחים קלות על האבן, וסובב את גופו לכיוון הנער. הלה, שניעור מחלומותיו בהקיץ בשל תנועת העורב הפתאומית, הביט סביבו ושם לב כעת כי העורבים התגודדו סביבו מעין חצי גורן, נדחקים זה כנגד זה ודוחקים אחד את השני הצידה על מנת להתקרב אליו ככל שרק ניתן. קרבתם הרתיעה אותו לרגע והוא נסוג עד שגבו נתקל במעקה האבן שהקיף את הגג.

העורב השמיע קרקור רם, וכל הציפורים האחרות השתתקו וקפאו על מקומן לשמע קריאתו. הנער התפלא מהצייתנות ומהירות התגובה שלהם. מדי פעם עוד נעה כנף פה ושם ומקור השמיע נקישה חסרת סבלנות, ולמרות זאת הן הצליחו לכבוש את האינסטינקטים והדחפים הבסיסיים שלהן. בניגוד למה שבני אדם נהגו לחשוב, החיות הללו היו אינטליגנטיות ונבונות להחריד, הרבה יותר מכמה אנשים שהכיר.

"הגיעה השעה," הכריז קולו של העורב בחגיגיות מסוימת. הנער הנהן, גופו נוקשה מלחץ, והרחיק מגופו את התיק הרטוב. פניו התעוותו בגועל למראה הכתם האדום הגדול שהשאיר הנוזל על חולצתו. הוא החל לפתוח את הרוכסן באצבעות רועדות. הרוכסן, שכנראה החל להחליד מעט מהרטיבות, סירב להיפתח והנער נאלץ להילחם כנגדו כדי להסיט אותו הצידה. הוא משך אותו בכוח, מה שגרם לתיק להחליק מידיו וליפול ארצה. כמה מהעורבים שעמדו קרוב יותר החלו בזינוק לעבר התיק, אך קרקור נוסף של המנהיג שלהם גרם להם לעצור עצמם ולחזור לאחור. 

הנער סקר את עדת העורבים במבט מלא חשש וכרע בהיסוס על ברכו. הוא נאבק שניות נוספות עם הרוכסן, עד שזה נכנע לבסוף ונפתח. אחר הפך את התיק ורוקן את תכולתו על הרצפה. האיבר הרוטט השמיע קול חבטה מחליא כשפגע בבטון, ונתזים עפו ממנו לכל עבר. בדמיונו ראה הנער את הלב פועם עדיין בתוך חזהו של החולה הגוסס, והתמונה העבירה בו גל של צמרמורת ובחילה. העורבים, מבטיהם רעבים וחסרי סבלנות, החלו כבר לתקוף זה את זה על הזכות להגיע למנה קודם, אבל המשיכו לחכות לאישורו של מנהיגם כדי להתקרב. לבסוף, לאחר סקירה ממושכת של קהל מאמיניו, העורב נע על צדו והפנה אליהם את גבו. העורבים פירשו זאת כאישור, והתנפלו ברעבתנות על הבשר הטרי. המקורות שלהם התנגשו זה בזה ונדחפו ישירות לתוך רקמת השריר, נוגסים וזוללים, תולשים ונלחמים על כל פיסה קטנטנה ונוטפת דם.

הנער התרחק מהעורבים, שהיו שקועים כל-כולם באכילה. הוא זרק את התיק ספוג הדם הצידה וניגב את ידיו בבד מכנסיו, מתנשף על מנת להעלים את טעם הקיא החמוץ שמילא את פיו.

"ברכותיי," שמע את הקול המוכר מהדהד בראשו. "כעת בוא, עמוד לצדי." הנער עקף את התקהלות העורבים והתקדם לכיוון מנהיגם. כאשר היה במרחק צעד ממנו, המריא לפתע העורב לשמיים. הוא נסק מעלה, חג מעל ראשו של הנער ואחר נחת על קצה גגו של הבניין שממול, במרחק כעשרים מטר ממנו.

"עמוד לצדי,"  חזר העורב, הפעם בנימת ציווי. הנער נשאר עומד במקומו, מהסס, אך עוצמת מבטו הקודחת של העורב הלחיצה אותו והכריחה אותו לפעול. הוא הניח רגל אחת על המעקה, ואחר משך עצמו מעלה ונעמד כולו. משב רוח פתאומי פרע את שערו, נושא אל אפו את הריחות המחניקים של חיי העיר הצפופים – העשן והדלק, האוכל השומני וחסר הטעם, הדיו הנוטף משלטי הפרסומות, הזיהום ואלף ואחד הסוגים השונים של הבשמים והדיאודורנטים שמנסים נואשות ולא מצליחים להסתיר את ריח הגוף המזוויע של התושבים המצחינים. כל זה היה למטה. אבל שם למעלה היה האוויר צלול כמו מים טהורים. קרוב כל-כך, במרחק נגיעה ממש, קורץ וקורא לו, מפתה אותו אליו. הוא השתוקק להגיע לשם, להמריא בעודו משליך מטה את כל הסבל והכאב שנאלץ לחוות. להיפטר מהאומללות, העליבות והגועל שהיו חייו.

מבלי משים הושטה ידו קדימה, מה שגרם לו להתנודד לרגע על סף נפילה. עיניו נפערו באימה, אך משנתקלו בעיני העורב הוא הרגיש הקלה מסוימת. הוא כפה רוגע על שריריו הלחוצים, והניח לגופו להמשיך לנטות קדימה. הזווית הלכה וגדלה, הופכת מסוכנת יותר ויותר בכל רגע, אבל הוא גילה שהוא נהנה מהתחושה. העולם איבד את המושגים הקבועים שלו והחל לקבל מושגים מופשטים יותר, מקובעים פחות. המחשבות שלו הפכו מחודדות יותר, אולם תודעתו הלכה ונהייתה מטושטשת, מורכבת יצרים ואינסטינקטים בסיסיים בלבד.

 לבסוף, רק קצות אצבעותיו עדיין היו במגע עם האבן, ובמהרה גם הן התנתקו ממנה.

הרוח שרקה סביבו, עוטפת אותו במגעה הקר. איבריו היו משותקים למחצה מאימה, אך הוא בכל הצליח איכשהו להתפתל על צדו כשוחה באוויר ולהתהפך על גבו. הוא חיפש בעיניו את עיני העורב, זקוק נואשות להסבר, אך כעת כל העורבים היו פרושים בשמיים, צווחים בהתרסה וחגים מעליו כענן שחור מבשר-רעות, והוא לא הצליח לזהות ביניהם את האחד המסוים ששיקר לו.

תחילה חרדה מוחלטת אחזה בו והקפיאה את מחשבותיו, אך כעבור רגע נחתה ההבנה ועמה הגיעה גל של רוגע ששטף את כל-כולו. כנראה שלא ירד לסוף דעתו של העורב למרות הכל. העורב לא רצה את לבו של החולה, אלא את לבו שלו. אבל כנראה ששניהם לא מקבלים בדיוק את מה שרצו, חשב בעודו מחייך לעצמו במרירות – הוא ציפה לקבל שלווה רגעית, אך זכה בשלווה לנצח.