התחלתי פתאום לתהות. כן, דווקא בתקופת מתכונות ובגרויות חונקת זו.

יהיו שיגידו שאני נחפזת מעט, ושעליי להגיע לגדר לפני שאקפוץ מעליה.

חיי.
חוששת כל כך שייסללו בנתיבים שאיני רוצה בהם. סמטאות אפלות המצחינות מאשפה, שבסופן אתה יוצא לפתע מהחושך וניצב בקצהו של צוק המשקיף אל מרחבים עצומים תחת להט החמה: צמחיה עשירה, אדמה בגווני חמרה ונהרות גן עדן. מאחוריהם, ישנו ים. 
ה-ים, אשר אדוות קטנטנות מרצדות על פניו, מקבל השתקפות כתמתמה מן השמש ומן האדמה והוא נמשך לנצח. עוטף את כל כדור הארץ. 
ואז אני נתקלת בקיר הלבנים המטונף שבסוף הסמטה. שגיתי. 

בקצהו של רפש, ממתין עוד רפש. אין טעם לנבור בערימות של זבל וצחנה. אין טעם לאחוז במשאת נפש באדם, בתקווה או בחלום שלא יניבו דבר. כי כתמי דם לא ירדו, גם לא בעד שום מירוק שבעולם. רבים הדברים שניתנים לשחזור, אך רקמות שניזוקו - טרם נמצאה הדרך.

אני חושבת שהלכתי לאיבוד בתוך עצמי, שלא הבהרתי את שרציתי להבהיר.
האם מובהק דיו החשש שמא אבנה את חיי בדומה לחייהם של אלו שבהם צפיתי?
האם מובהק דיו החשש שמא תחמוק ממני ההכרה מה יהיה הכי טוב בעבורי? לאן לנתב את חיי? היכן אהיה? ובחברתם של מי?

ייתכן ואני שואלת שאלות רבות מדי, ולא מאפשרת לחיים להתנהל כפי שהם אמורים להיות. אני לא יודעת.
גיליתי, ואני ממשיכה להיווכח, עד כמה אני לא יודעת דבר באמת.
אני לא יכולה להצהיר כי אני סמוכה ובטוחה לגבי (כמעט) שום דבר.



אני שונאת רמאות. ואני שונאת הונאה.
שונאת נבזות וחלקלקות נחשית.
ואיני יכולה לסבול את הגועל הזה, התפארות בעצמך תוך דריכה על אדם שראה בך מעלות. גם אם אין אתה יודע כי חזה במעלות.
קטע זה מוקדש לך באהבתי אותך ובהערכתי אלייך.


יצר האדם כנראה הוא רע מטבעו. והוא ממיט חורבן ושואה על כל צעד ושעל. ואכן שואה, כיום הזכרון של אמש.



מקווה שאמצא את מקומי בעולם, שאמצא את האידיאל ואפצח צפונות.
זה הדבר הכי טוב שאוכל לאחל לעצמי אי פעם.

טל

[הייתי מוכרחה להוסיף זאת כהערת אגב - חיי, גולדה מאיר.]