היא ישבה מולו ושתקה. לא העיזה להוציא ולו מילה אחת מפיה.
לא רצתה.
אף אחד בעולם לא פגע בה כמו שהוא פגע וזה כ"כ כאב לה.
הוא לא עשה כלום, לפחות מבחינתו.
בשבילו זה היה רק משחק. בשבילה אהבה אמיתית.
היא אוחזת את הדמעות בכל כוחה, רק לא לתת להן לצאת.
רק לא להישבר כאן מולו.
והוא, במקום להגיד אחת ולתמיד מה הוא מרגיש כלפיה ולהפסיק
עם כל המשחקים, הוא שותק. מחכה שהיא תעשה את הצעד.
אבל היא לא תעשה אותו.
יש לה כ"כ הרבה להגיד, כ"כ הרבה על הלב, אבל היא לא מוכנה לוותר יותר.
לא מוכנה להשפיל את עצמה כמו שעשתה עד היום. נמאס לה. היא לבד.
היא איבדה כל מה שאי פעם היה לה, גם אותו. למרות שספק אם אי פעם היה לה אותו בכלל.
הוא מסתכל לה בעיניים, רוצה ללטף אותה ולהגיד לה שהוא תמיד כאן בשבילה, אבל המצב הזה הורג אותו.
הוא מבולבל, לא מבין מה הוא רוצה מהחיים שלו.
היא לא מסוגלת יותר. עוד שניה והיא נשברת.
דמעת האהבה היחידה שנשארה בעיניה הייתה שייכת לו והיא ניסתה בכל כוחה להחזיק אותה. רק שלא תיעלם. שהאהבה הזאת לא תיעלם.
והוא ממשיך להביט בה, כאילו כלום.
לא אכפת לו שהוא פוגע בה, לא אכפת לו שהיא שבורה ורק מחכה לשניה שהוא יתוודה על אהבתו כלפיה.
היא מפחדת שהרגע הזה לעולם לא יגיע.
היא מבינה שבלעדיו אין לה כלום. שהוא כל החיים שלה.
היא יודעת שאם היא תאבד אותו אי פעם, היא תמות.
אז היא מנסה. רק לא להישבר. רק לא לתת לו לראות אותה בוכה. לא שוב...
ואז הוא קם ללכת. היא לא הייתה מסוגלת יותר.
הדמעה זלגה מעיניה.
הוא החל להתרחק ויחד איתו אותה דמעה ירדה אט אט על לחיה.
היא ידעה שהיא מאבדת אותו אבל הייתה משותקת. אולי באיזשהו מקום באמת רצתה שזה יקרה.
כמו שהדמעה הותירה אחריה עיניים בוכיות, כך הוא הותיר אחריו לב שבור.
עם כל צעד שלו, שובר אותו עוד טיפה.
עם כל פסיעה, מותיר אחריו זיכרון כואב שלא יהיה ניתן לרפא.
והיא נשארה שם לבד. הוא לא יחזור יותר, היא יודעת.
זה צריך ליות מונולוג איך יפה ?...דרמתי כן?...
אני :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
