יומן

לילה אחרי

בלילה הזה ישנתי, זו הפעם הראשונה שאני ישנה מאז.

לילה שלם בלי סיוטים, בלי לקום , בלי להסתובב, בלי לחכות שיהיה בוקר.

שילוב של חומרי הרגעה שנשארו לי בדם, וידיעה שזהו זה מאחורי.

התהליך היה שונה הפעם, אותו רופא, אותו בית חולים פרטי, אפילו אותה אחות ואותו מרדים.

הפעם במקום היסטריית בכי השתדלתי "להתלוצץ" עם רופאי, המון הומר שחור שקצת הביך אותם אני חושבת.

הפעם התעקשתי להתעשת מהר, להתאושש , לנקות את הגוף מחומרי ההרדמה, לדבר עם הרופא לעניין. לשאול שאלות שניקרו בראשי.

לסגור עניין.

הפעם היה לו קצת יותר קשה לרופא, הוא סיפר, היה המון חומר , זה היה עדיין נעוץ בתוך הרחם,ולמרות שהגוף התחיל למעשה את הפעולה, קל זה לא היה. טוב שבחרנו בפעולה כירורגית הוא אמור לי , כדורים לא היו עובדים טוב במצב כזה.

אני מתיישבת על המיטה, בחוץ חורף משתולל.

כמה סימבולי.

מבעד לזגוגית אני רואה את השכונה הישנה שלי, תל אביב מביטה עלי אפורה וכועסת, לאן נעלמתי. גם אני תוהה לאן נעלמתי. כל ביקור בעיר הזו מעלה בי געגועים, הריח של החורף לוקח אותי למקומות אחרים..

בדרך חזרה,בין שבר ענן לשמש אני אומרת לשרון שהוא חייב לחלוק איתי מה עובר עליו, אתה מנסה להגן עלי אני אומרת לו, אבל בעצם אני מייצרת לעצמי תסריטים במקומך.

הוא מסביר לי שעכשיו התפקיד שלו להיות חזק, שהוא יודע שמאוד קשה לי.

אני מתעקשת.

הוא שוקל את המילים, אני רואה עליו שהוא מסנן 50% מהם. הוא חולק על הקושי בין הבלגן בעבודה, לשלנו, על השבועיים האחרונים שהיו קשים לכולנו, אני נוזפת בו שהוא מזניח את עצמו, הוא מסביר לי שהוא לא הצליח לשחיל את עצמו ללו"ז, בין  הלחץ בעבודה, לבין הצורך  להושיט לי עזרה בגלל שהרגשתי כל כך רע.

מה יהיה אני תוהה איתו, אחרי שלושה הריוניות כבר הבנתי שהגוף שלי לא ממש מתפקד בהתחלה. איך נעבור את זה?

נעבור הוא מרגיע אותי, שזה יגיע שוב, וזה יגיע שוב פשוט נעבור את זה. זה לא יהיה פשוט אבל זה יהיה.

אנחנו חוזרים הביתה, אבא שלי הולך בדיוק להוציא את פיבי מהגן, הילדה הזו זו הסיבה שקמתי כל בוקר.אני מתעקשת שהוא יביא אותה אלי שהם חוזרים, אני נלחמת בעייפות (חומרי הרדמה כבר אמרתי?) ומחכה שהיא תפציע..שפיבי חוזרת, היא מתעקשת לעלות לבד על המיטה שלנו, בזעקות קרב היא מכסה אותי בחיבוקים ונישוקים, מראה לי חותמת חדשה מהגן.

אני מחבקת אותה והדמעות זולגות לבד.

אבא שלי מקלף אותה בעדינות ממני, מפתה אותה לבוא איתו למטבח לאכול משהו.

אני עוצמת עיניים לשעתיים.

אחר כך עוד ארוחת ערב, שרון חוזר מהעבודה, קצת מקשקשים, אני מתעלמת משלל הטלפונים. ולישון.

עכשיו בוקר חדש, אני מתעלמת קצת מהוראות לשכב, צוללת לכיבוי שריפה בעבודה שקרתה כמובן בהעדרי ..

ויודעת שמתשהו

אני אצטרך להתמודד עם זה.

רק לא עכשיו אם אפשר.