לא הרבה דברים השתנו, אבל דבר אחד הולך ונהיה ברור, איבדתי את הסובלנות. לא שלפני זה אפשר היה לומר עלי שאני סובלנית ו/או רגועה, אבל עכשיו..
הפיוז הקצר שלי, התקצר עוד יותר.
אין לי סבלנות .
נהיה לי קשה עם אנשים מסביב, יש ימים שיותר, יש ימים שפחות. אוסף הכוונות הטובות של החברות שלי רק מקשה עלי. ולמרות שאמרתי להן אלף פעם, אין לכם משהו חדש להגיד לי, או משהו שיסדר את הדברים, אז תניחו, כל אחת שולפת לי בזמנה החופשי שטות חדשה, ויאללה למקומות היכון אש.
לזו יש רופא של חברה של חברה שאני חייבת ללכת אליו, זו מכירה איזה בדיקה שאני עוד לא עשיתי, זו יש לה בת דודה מדרגה חמישית שלה שילדה בסוף תאומים.. וההברקה הכי כואבת שחוזרת על עצמה בכל מיני גרסאות – יש לך את פיבי,הגרסא הכי כואבת הייתה – מי אמר שצריך יותר מילד אחד.
אוצ'.
אני בעצמי אומרת שלא מוכרחים להיות אמא, בסדר, אבל הלו? יש ימים להגיד את זה.. ובכלל זו אני? והדברים האלו נאמרים ע"י אנשים קרובים, אז תניחו. אתם יודעים שאני רוצה משפחה ורציתי גדולה
פלא שאין לי סבלנות.
נכון יש לי הומור שחור, ומידי פעם אני משחררת אותו, אבל תעזבו אותי. אל תשאלו אותי כל הזמן איך אני, סביר, מתמודדת, מנסה להבין מה לעשות עם החיים שלי.
חצי שנה אני בסטנד ביי שהנה זה קורה, וזה לא, אז עכשיו צריך לעשות התחל ולראות מה עושים אחרת, המשבר הכלכלי משפיע גם עלי, אז תעזבו אותי.
ההפתעה, בכיוון הזה באה דווקא ממחלקת ההריוניות. משבוע לשבוע, עוד חברה מבשרת לי על הריון. ואני שמחה. שמחה מכול הלב. לוקח לי זמן לפרק את החשש עם כל אחת מהן, אפשר לספר לי, אפשר לשאול אותי שאלות, אני שמחה, באמת. הרי אני לא מאחלת גם לשונאים שלי לעבור את מה שאנחנו עוברים אז לכן? אין בי כעס, או מרירות על אף אחת מהן, רק באמת אושר... וזה אמיתי וטהור.
הנה גם את הפוסט הזה לקח לי שבוע בערך לכתוב, וגם עכשיו שהמילים מכות על המקלדת ,אין לי סבלנות להמשיך אותו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
