יומן

לא היו לזה סימנים מקדמים.

חזרנו מביקור אצל חברה, יש לה ילד בגיל של פיבי, והיא עכשיו באמצע הריון. נפגשנו כבר עשרות פעמים, אני מאוד אוהבת אותה, ופיבי מאוד אוהבת את הבן שלה.

נדהמנו אתמול מה"שיחה" שהתגלגלה ביניהם, מהמשחק המשותף. דיברנו על ההריון שלה, על הלידה הצפויה, על בנים לעומת בנות (הפעם יש לה בת).

כרגיל.

ואז באמבטיה, בין שפיץ אחד למשנו, בין סיבון לחפיפה, נפתח לי ברז הדמעות.

ניסיתי בכל הכוח לעצור אותו

לא הצלחתי.

למזלי פיבי הייתה עסוקה בלשחק, ושהיא כבר שמה לב היא שאלה אם הרטבתי את הפרצוף.

אני יושבת מולה, והיא מדהימה, וחכמה,  וטהורה והכי בעולם ואני בוכה, כי אני רוצה עוד.

הרבה זמן מעיין הדמעות שלי יבש, אני חושבת שזה בא יחד עם הירידה והאיזון ההורמונאלי. השבועות האחרונים עם הטירוף שלהם לא נתנו לי דקה לחושב על זה,

ועכשיו

שהרגיעה הגיע, שהתוצאות של הבדיקות הגיעו , ככה פתאום בתוך אמבטיה.

נורא רציתי גם.

זה לא בא מקנאה, זה לא בא משום מקום של כעס

זה בא ממש כמו פיבי מהמקום הכי טהור, מהרצון הכי חזק.

אני רוצה עוד ילד.